ביקרתי לא מזמן אצל ידיד חרדי ששניים מילדיו התארסו תוך זמן קצר. הוא שיתף אותי בהלצה ידועה אך לא הצליח להסתיר את הצער בקולו: מה הכוונה שכשזוג מתארס האבות מסכמים ביניהם ש'בכל ההוצאות יעשו חצי-חצי'? הכוונה היא, כך אמר לי בכאב (וכמעט וחשבתי שהוא מדבר על עצמו), ש'אני אאסוף כסף בחצי הזה של הרחוב, ואתה תאסוף בחצי השני…'.
אם יצא לכם לאחרונה לבקר בחתונה או שתיים, ובליבכם חלפה הרגשה שבטעות נקלעתם לתוך איזו סידרת טלוויזיה נוצצת, ייתכן שהשורות הבאות ידברו אליכם. נאמר את זה במשפט אחד – אין ספק שחתונה והקמת בית מישראל היא אירוע יוצא מן הכלל, השאלה היא האם היא גם צריכה לשבור כל כלל?
"מתחתנים פעם בחיים…"
אמנם בעידן המודרני, לצערנו, האמירה הזו לא תמיד נכונה, אך עדיין משמשת כלי שכנוע רב-עוצמה בידיהם של בעלי חנויות ואולמות כדי לפתוח את הלב ובעיקר את הארנק שלנו, ולשאוב משם עוד חופן של מזומנים. גן אירועים מדהים, קייטרינג ברמה שלא הכרתם, צוות צילום רב פעלולים, עיצובי פרחים, בלונים ושלל אטרקציות שלא יִישָכְּחו הרבה זמן, וכמעט והתבלבלת לחשוב שהגעת בטעות לחתונה של וויליאם וקייט מקיימברידג', ולא של מאיר ודפנה מנס ציונה. אמנם, כשבוחנים את ההיגיון הצרוף שמאחורי סיסמת הפלאים שבכותרת, מתגלה שהיא עובדת באותה מידה בדיוק בכיוון ההפוך. מתחתנים רק פעם בחיים. נקודה. ערב אחד. האם יש הצדקה לכלות חסכונות של שנים על כמה שעות של תענוג?!
"אוי, קיבלנו הזמנה לחתונה"
ויש גם צד שני לסיפור. כשהחתונה יוקרתית עד אימה, ישנו הסכם בלתי כתוב המטיל על האורחים המוזמנים חובת שותפות במימון האירוע. אומנם לא התייעצו איתם כשהזמינו את הקייטרינג היוקרתי בעיר ואת הצלם הנחשב במדינה, אך הם אנוסים לקחת חלק בכיסוי הוצאות הערב. אם אינך רוצה שתוּקַע לדיראון עולם כקמצן עלוב וכנצלן כפוי טובה, עליך להביא צ'ק עם כך וכך מאות שקלים שיכסו את המנה שלך, של אשתך פלוס טיפ שיישאר לזוג הצעיר.
ומה תעשה כשהזמנה כזו נוחתת עליך פעם בשבוע? האם יש לך אלפיים ש"ח מיותרים בחודש למימון משתאות הפאר? וכך, למרבה האבסורד, במקום לְצַפּוֹת שירבו שמחות בישראל, יהודי ניגש בחיל ורעדה לתיבת הדואר מחשש למצוא בה זימון למילואים, או גרוע מזה – הזמנה לעוד חתונה…
שמחה שפויה
ניסיונות של רבנים וראשי ישיבות לקבוע תקן מקסימאלי להפקת חתונה התנפצו עד כה על סלעי הנורמות של הציבור. גם מי שחפץ לחגוג את השמחה שלו בצורה יותר שפויה ומתאימה ליכולתו הכלכלית, מתקשה לעשות זאת בגלל הלחץ החברתי, ופשוט לא נעים לך להיות שונה מאחרים (שגם להם לא נעים להיות שונים מאחרים, וכן הלאה). ושוב ושוב אנחנו מגלים שעוד ערב קדוש של הקמת בית יהודי הופך להפקת ענק גרנדיוזית שהקשר בינה לבין שמחה יהודית אמיתית טעון בירור.
כמובן שזה לא נעצר בחתונות. בלי שהרגשנו כל ברית נראית כמו בר מצווה, כל בר מצווה כמו חתונה, וכל חתונה כמו חגיגות השישים שנה למדינה. ולא אמרנו מילה על קייטנות יוקרתיות ושופעות אטרקציות ומסיבות סיום היסודי או התיכון. ואתה רואה את כל זה ותוהה מתי יקום הילד הקטן ויקרא בקול: 'חבר'ה, לא נסחפנו קצת?!'.
והשאלות הנוקבות צריכות להישאל: האם השמחה וההנאה מהאירוע תלויה בכמות הכסף שנשפך לשם הפקתו, או שאולי היא נעוצה בעיקר בדברים אחרים (וההוצאות המיותרות עלולות דווקא להעיב עליהם)? איך אפשר לחנך ילדים לערכים של פנימיות, הסתפקות במה שיש וחיים בצניעות, כשפתאום בערב אחד שוברים את כל הכללים, ומפיקים אירוע שסמי עופר לא היה מתבייש לשבת בו? האם זה הגיוני שזוג סטודנטים ששקועים עד צוואר בלימודים, ואין להם כמעט ממה לחיות, שמבלים שלוש שעות ביום בטרמפים כי אין להם יכולת להחזיק רכב משלהם, יוציאו בערב אחד סכומים שהיו מאפשרים להם לשדרג את המגורים שלהם, להחזיק רכב ולממן את הוצאות הקיום שלהם בשנתיים הקרובות? ושאלה קטנה לַבָּנוֹת שבינינו – האם ההבדל בין שמלת כלה יפה מאוד לבין שמלה מ-ה-מ-מ-ת כמו שהציעו לך בסלון הכלות, מצדיק הוצאה של עוד 7,000 ₪? ולסיום – האם האירוע הגדול בחיים חייב גם להיות היקר בחיים, או שיש דרכים להפיק ערב מדהים עם עוצמות אדירות של שמחה בלי לקחת משכנתא ולהיכנס לחובות?
