נכנסתי למונית וסגרתי את הדלת אחריי. ברדיו בדיוק התנגן הצליל המוכר ומהדורת חדשות עדכנית עלתה לאוויר. הנהג לחץ על הדוושה והמונית יצאה לדרך כשברקע מדווח הקריין על האירועים האחרונים, ובראשם פרשת שחיתות חדשה שהתפוצצה. המהדורה אומנם נחתמה בדיווח סולידי על מזג האוויר הרגוע, אך זה נתן את האות להתפרצות סוערת עד גבה-גלית מצידו של הנהג הנמרץ. "אני אומר לך, המדינה הזו כ-ו-ל-ה שחיתות אחת גדולה. כולם תחמנים, כולם גנבים, כולם עובדים עליך בעיניים. לך תסמוך על אנשים היום…". "נכון שיש גם עבריינים ושקרנים", ניסיתי להרגיע ולסנגר, "אבל בסך הכול רוב האנשים הם טובים וישרים". "חחחחחחחחח, אתה תמים, אדוני", התעקש הנהג, "מלמטה עד למעלה הכול רקוב פה, אני אומר לך. איפה שלא ת שים ת'אצבע משהו מסריח. העם הזה, מה אני יגיד לך, פשוט להקיא". "אז למה אתה עדיין כאן?", הקשיתי, "אני בטוח שיכולת למצוא עבודה בתור נהג מונית גם בניו-יורק או בלונדון?". "לא יעזור ", הוא עמד שלו, "בקיץ האחרון דווקא לקחתי את סמדר והילדים לפריז. רצינו קצת נופש שקט ורגוע, רחוק מהמקום המחניק והצפוף הזה. פשוט לא יאומן! הישראלים האלה רודפים אחריך לכל מקום. לכל פינה בעולם הם נדחפים.."
הניסוי הגורלי
בניסוי חברתי מרתק שנערך באוסטרליה עמד אדם ברחוב הומה כשהוא מחופש לעיוור. הוא חבש משקפיים שחורות ובידו אחז מקל הליכה ונראה היה שהוא זקוק לעזרה. הוא פנה אל עובר אורח אקראי וביקש את סיועו לפרוט את שטר 5 הדולר שבידו לחמישה מטבעות של דולר אחד. אלא שבאופן מפתיע השטר שבידו לא היה של 5 דולר אלא של מאה! כיצד יגיב השומע אל הבקשה? האם יעמיד את האדם שנמצא לפניו על טעותו ויסייע לו להשיג את מבוקשו, או שמא ינצל את ההזדמנות כדי לרמות את האדם חסר האונים שניצב לפניו ולגרוף לכיסו סכום מכובד?
היו מספר אנשים שאכן תיקנו את ה'עיוור' והסבירו לו את הטעות. אך למרבה הבושה היו לא מעט שניצלו את ההזדמנות כדי להרוויח על חשבונו. היו כאלו ש'נענו' לבקשה, נתנו בידו חמישה מטבעות של דולר, לקחו את מאה הדולר והסתלקו, היו כאלו שהחליפו לו את השטר של המאה בשטר של חמישה שהיה בארנקם, והיה אפילו חצוף אחד שהסתכל ימינה ושמאלה, וכשלא ראה אף אדם שצופה, פשוט נטל את השטר והמשיך ללכת כשהוא מותיר את ה'עיוור' עומד המום באמצע הרחוב. כל זה תועד במצלמה נסתרת והופץ ברשת.
אפשר ללמוד מכאן שיעור מרתק על הטבע האנושי, על יצר החמדנות ועל האטימות שלא לומר האכזריות של האדם, אך מה שמעניין אותנו הוא שניסוי זהה נערך לאחרונה גם בישראל. שם ביקש ה'עיוור' לפרוט את שטר 20 ₪ שבידו לשני מטבעות של עשרה שקלים. מי שהסתכל בידו לא התקשה לזהות שהוא אוחז שטר של מאתיים. מה יעשה הישראלי הממוצע אל מול הזדמנות פז שכזו? הרי ברור שתחמן ומניפולטיבי שכמותו לא ייתן להזדמנות פז שכזו לחמוק מתחת ידיו, הלוא כן?
באופן מפתיע התוצאה היתה שונה בתכלית. המצלמה הנסתרת שתיעדה את האירוע קלטה כיצד ה'עיוור' ניגש לאנשים רבים, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, מכל העדות והסוגים, ודבר אחד משותף לכולם – ללא יוצא מן הכלל הם הסבירו לו את טעותו וניסו לעזור לו. אף אחד מהם לא ניסה לנצל את ההזדמנות ולתת מכשול לפני עיוור.
התיאור הנ"ל נשמע לכם דימיוני? לא מתקבל על הדעת? אתם מוזמנים לצפות בעצמכם בשני הסרטונים ולהיווכח בגילוי המרענן:
(הסרטון מתאים להקרנה לבנות בלבד בגלל סגנון הלבוש)
את מי ה' שונא?!
עם ישראל ניחן במידה לא מבוטלת של ביקורתיות. תכונה זו עשויה להיות חיובית ולשמש כלי חשוב להתקדמות וצמיחה.
אך כאשר היא הופכת למוגזמת, חריפה ומכלילה זו כבר בעיה חמורה. במקום לעזור להשתפר היא הופכת למשתקת ומחלישה ויוצרת אווירה עכורה ושלילית. לצערנו לא נדיר להיתקל היום באמירות ארסיות, דוקרות ומכלילות על עם ישראל, מסתם אנשים מן השורה ועוד יותר בשדה התקשורתי והעיתונאי.
המקובל הגדול, רבי אברהם אזולאי, בעל "חסד לאברהם", שנפטר לפני כארבע מאות שנה, השתמש בביטוי יוצא דופן ביחס לתופעה: "הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו, אף אם היו צדיקים גדולים". איננו רגילים לשמוע את הביטוי "הקב"ה שונא" אך מתברר שהוא קיים כלפי מי שמקטרג על עם ישראל, ואפילו אותו אדם יהיה צדיק גדול.
מי לנו גדול ממשה רבינו, הרועה הנאמן, שכה אהב ודאג במסירות לעם ישראל, אך כאשר התבטא בשלילה כלפי העם באומרו "והם לא יאמינו לי", התגובה האלוקים לא איחרה לבוא – "והנה ידו מצורעת כשלג" (שמות ד,ו) כיוון שאמר לשון הרע על ישראל (רש"י שם).
ברור שאין הכוונה להתעלם ולטייח את הקלקולים וכמובן שיש לתקן במרץ את הדרוש תיקון, אך מה שעם ישראל זקוק לו יותר מכל הוא אנשים שילמדו עליו זכות, שיספרו בשבחו, שידגישו את גדולתו ואת יופיו. "לך בכוחך זה והושעת את ישראל" (שופטים ו,יד) – בכוח הזכות שלימדת סניגוריה על בניי (רש"י) זכה גדעון להנהיג ולהושיע את העם.
האם נהיה אנחנו מוכנים ללכת בדרכו ולראות את הטוב שבעם ישראל? האם נלך שבי אחרי הרוח העכורה התקשורתית שמתמחה בלהעצים כל פגם וחיסרון, או שנבין שזכינו להיות חלק מעם נפלא, שלמרות הכול יהיה ישר וטוב לב ולא ינצל הזדמנות לסדר אפילו כשלפניו איש עיוור?
המאמר יתפרסם בעלון שבת בשבתו
