כשאת אומרת ´תורה´ למה את מתכוונת?

עבור הרבנות הצבאית זה היה לא פחות מאשר רעידת אדמה. תחום “תודעה יהודית” היוקרתי, מי שנחשב לאחד מגולות הכותרת של פעילותה, נלקח ממנה בהוראה ישירה של הרמטכ”ל, והועבר למרותו הבלעדית של ראש אכ”א. התברר שכל המאמצים, ההסברות, התחינות והלחצים למנוע את המהלך היו לשווא, ומה שגרוע יותר – רובם המכריע של אזרחי ישראל כלל לא הבין על מה הרעש. ‘ברור! הרבנות צריכה להתעסק בתפקידה האמיתי – לדאוג לכשרות, לזמני תפילה ולנרות שבת לחיילים הדתיים. כל העיסוק ברוח הקרב, באמונה בצדקת הדרך ובהתנהלות המוסרית של הצבא, אינם נוגעים אליה כלל ושייכים לחיל חינוך. מדוע הרבנות פולשת לתחום לא לה?!’.

 

התורה והחיים והיחס ביניהם

אחד הדברים המתסכלים בעולם הוא כאשר שני אנשים מתווכחים בלהט ובצעקות רמות על נקודה מסוימת, כשלמעשה הוויכוח הוא חסר תוחלת לחלוטין, כיוון שהוא פשוט מתחולל במגרש הלא נכון. נושא העימות הרשמי שלהם הוא רק נגזרת והתפרטות של נקודה שורשית הרבה יותר, שבו נעוצה המחלוקת האמיתית, אלא שלמרבה הצער אף אחד לא מדבר עליה…

התפיסה שתוארה לעיל בנוגע לתפקידה של הרבנות הצבאית, לא מתחיל שם. הוא בנוי על גבי שאלה יסודית וקריטית שלמרבה הצער לא זוכה לדיון עמוק כפי הראוי לה – מהי תורה ובאילו תחומים בחיים היא רלוונטית?

לעולם החרדי יש תשובה ברורה לשאלה הזו, ובאופן מפתיע העולם החילוני מסתדר איתה להפליא. למרות הניגוחים ההדדיים וההתכתשויות אל מול המצלמות, מאז ומתמיד הסתדרו פוליטיקאים חילונים, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית, טוב מאוד עם עמיתיהם החרדים. לא היתה למפלגה עטויה חליפה וכובע שחורים לשבת (כמעט) בכל ממשלה שתהיה, ודי מהר נמצאה הנוסחה שתספק את דרישותיהם. קצת כספים לישיבות, קורטוב מילגות לאברכים וקיצבאות לילדים, שר משלנו במשרד הדתות וההסכם הקואליציוני חתום. הדיל פשוטי להפליא – אתם תמשיכו לאפשר לנו לגדוש את ספסלי הישיבות ולהמשיך את ‘עולם התוירה’ המפואר, ואנחנו לא נפריע לכם לעשות כראות עיניכם במדינה שלכם. נכון, נוח מאוד להשתלח בחרדים בכל עת מצוא ובפרט כשמפלגתך מדשדשת בסקרים ומנדטיה זולגים, אך בסיכומו של יום העולם החילוני חי טוב מאוד עם התורה החרדית. ‘ניתן להם את ליטרת הבשר שלהם, והם לא יפריעו ולא יתערבו לנו בחיינו’.

התורה הדתית לאומית, לעומת זאת, יומרנית הרבה יותר. היא לא עוסקת רק בענינים ‘דתיים’ מובהקים, אלא מתפרשת על כל מרחב החיים ומבקשת לגעת ולהשפיע גם תחומים שנראים כשייכים לעולם החול. אמת הדבר שבאלפיים שנות גלות הצטמצמה תורת ישראל לד’ אמות של הלכה, אבל בייעודה המקורי זוהי דרך שמקיפה את כל מרחב החיים, של הפרט והכלל. יש לה מה לומר לכל יהודי באופן אישי, ולא רק בזמן שהוא בבית כנסת. היא רלוונטית מאוד גם בעת שהוא בעבודה ומנהל את עסקיו, וגם באופן בו הוא מחנך את ילדיו ויוצא לבלות. כמובן שיהיה לה גם מה לומר למדינה יהודית, ראשית צמיחת גאולתנו – איך אמורה להיראות כלכלה יהודית ומה סדר העדיפויות של המערכות הסוציאליות שלה, איזו סוג של אומנות ראוי לתקצב ומה יהיו הערכים המרכזיים שיילמדו בספר האזרחות לבגרות. ברור מאליו שגם בתחום הצבאי תפקיד הרבנות אינו רק להיות ‘ספקית-צורכי-הדת’ של החיילים אלא היא הדלק במנוע של הטנקים שנעים לעבר מטרות האויב וחייבים להיות חדורים בצדקת הדרך ובאמונה בזכותם ובחובתם להילחם.

 

במה מתעסק הרב ולמה צריך דבר תורה בארוחה?

השאלה העקרונית מה רוחב מוטת הכנפיים של התורה ובאילו תחומים רלוונטית מתבטאת באינספור דוגמאות. למשל:

* מה תפקידו של רב קהילה – האם לגוון למתפללים את התפילה הארוכה בבוקר השבת בדבר תורה טרחני על הפרשה ולהיות כתובת לשאלות על מזלג חלבי שננעץ בפשטידה בשרית,

או להנהיג ולהשפיע, להיות עמוד השידרה הרוחני והערכי של הקהילה ולהעצים את חבריה בכל הגילאים בתחנות השונות של חייהם.

* מה עניינה של התפילה – האם משימה טכנית שמוטל על האדם לקיים שלוש פעמים ביום, כשהוא נאלץ לקטוע את עיסוקיו החשובים ולפנות זמן יקר כדי לדקלם (ואפילו יהיה זה בכוונה עמוקה) את הטקסט העתיק שרשום בסידור,

או שזו עבורו חווית מפגש עם ריבונו של עולם, וכמו שמתאר רבי יהודה הלוי “גרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה”. כשהוא יחזור אל המשרד מתפילת המנחה הזו הוא יחזור אדם אחר…

* למה משמש דבר תורה על השולחן? מין קישוט תורני שבא רגע לפני ברכת המזון, אחרי שמוצו הוויכוחים הפוליטיים, הרכילות השכונתית ועדכוני הכדורגל, ומישהו מכריז “רגע, רגע, דבר תורה! משה, תגיד משהו…”,

או שבעצם לא צריך לעצור במיוחד כדי לצטט איזו קושיה ותירוץ על רש”י מהפרשה כי כל הארוחה היתה סוג של דבר תורה אחד גדול. כן, דיברו בה על חדשות ועל פוליטיקה וגם שיתפו בחוויות מהשבוע החולף, אבל כל זה נעשה מנקודת מבט של אנשים מאמינים שהקב”ה נוכח בחייהם, וממילא ההתייחסות לכל נושא מקבלת צבע ומנגינה אחרים לגמרי…

 

יש דתות רבות בעולם שרואות את החיים כדבר אחד ואת הדת כמעין פינה, צדדית או מרכזית של החיים. צריך לתת לא-לוהים את המס שהוא דורש, לשריין לו זמן מסויים בלו”ז היומי או השבועי, אבל עיקר החיים הם שלנו ולא קשורים אליו בכלל. תורת ישראל הביאה לעולם בשורה אחרת. חידוש מופלא! הקשר עם בורא עולם ונותן החיים – מקיף את כל החיים. התורה שהוא נתן אינה עוד אחד מרשימת המוצרים שאנו אוספים לעגלתנו בסופר, אלא היא העגלה עצמה שמכילה ונותנת את המקום והמסגרת לכל אחד מן הערכים והצרכים האחרים. מימוש מלא של החזון הזה עוד רחוק מאיתנו מאוד, אבל לפחות עלינו לשאול את עצמנו – האם אנחנו יודעים בכלל שלשם אנחנו צריכים להגיע?!

המאמר יתפרסם בעלון ‘שבת בשבתו’

כתבו תגובה

רוצים לא לפספס את התכנים והסרטונים החדשים?


הצטרפו לקהילת ‘מילה טובה’ וקבלו פעם בשבוע חינם
 את הניוזלטר שלנו עם מענה על השאלות הכי בוערות
סרטוני השראה וכלים מעולים לחיים:

דילוג לתוכן