זה קורה כל פעם מחדש אחרי פיגוע רצחני.
אתה שומע את השמות וקורא את הסיפורים, אתה צופה בתמונות ומאזין להספדים, ופשוט לא מאמין.
ל-מ-ה?!
למה אלוקים לוקח דווקא את הטובים ביותר?!
ממש כאילו התאמץ לבחור בפינצטה את אנשי המופת המדהימים מכל, ודווקא אליהם לשגר את מלאך המוות…
זה היכה בך בפעם הראשונה כשנחטפו שלושת הנערים.
אימותיהם המופלאות התייצבו בחזית, ועם ישראל קיבל שיעור מאלף ועוצמתי של גבורה ואמונה משלוש נשים מדהימות.
זה התבלט בגל הפיגועים האחרון כשנרצחו בני הזוג המופלאים איתם ונעמה הנקין ונדקר הרב נחמיה לביא אציל הנפש.
זה טלטל אותך כשנפלו דרור ויינברג ואלירז פרץ הנערצים, וכשרועי קליין האחד והיחיד זינק על הרימון וקרא “שמע ישראל”.
הרי על כל אחד מהשמות שמנינו אפשר היה להוציא בקלות רב-מכר מעורר השראה של מידות, הנהגות ומעשי צדקות. ודווקא הם, דווקא הם, ככה אבדו לנו?! למה?!!!
ואם כל זה לא הספיק, זה בא לך שוב בבום השבוע.
דפנה מאיר קראו לה.
אישה אצילה, אחות רחמניה ואם לשישה, שנאבקה עד מוות עם המחבל על סף ביתה והצילה בזה את ילדיה הקטנים.
ואתה שומע את הסיפורים עליה – על החסד ועל ההכלה, על הרגישות ועל הענווה, ואתה אומר לעצמך: ‘וואו, איזו אישה מדהימה. אין דברים כאלו. אחת ממיליון!
ודווקא היא נרצחה ואיננה עוד… איך?! למה?!
הרי יש עוד רבים כל-כך.
מדוע, ריבונו של עולם, דווקא היהלומים הכי יפים נקטפים כך מאיתנו?!’.
את התשובה לשאלה הנוקבת הזו קיבלתי במקום בלתי צפוי לחלוטין.
יהודי ושמו אפרים קישון.
לפני יותר מעשרים וחמש שנה כתב גדול הסאטיריקנים סיפור מרתק בשם “כשרונו העל-טבעי של פישבאום”.
הוא מתאר שם את עלילותיו של פקיד מס-הכנסה אפרורי בשם חנניה פישבאום שהתגלה אצלו בפתע כשרון על-טבעי מיוחד במינו. הוא ניחן ביכולת פלאית לזהות באופן ניסי כמעט, מעלימי-מס באופן מדוייק ובלתי ניתן לערעור. פישבאום הזה היה פותח ספר טלפונים בעמוד אקראי, עוצם את עיניו ומכווץ את מצחו בריכוז, ומעביר את אצבעו לאורך טור השמות. וראה זה פלא – אל השם בו בחר לעצור את אצבעו נשלחו באופן מיידי חוקרי מס-הכנסה החרוצים ובתום בדיקה קצרה התגלה שאכן מדובר בנוכל נבזי המסתיר מהמדינה את הכנסותיו באופן בלתי כשר בעליל.
לקוראים האינטלגנטיים נשאר לפענח בעצמם מה פשר כשרונו המסתורי של חנניה פישבאום, ועבורנו אולי טמונה כאן תשובה מטלטלת לשאלה הנוקבת שפתחנו בה.
למה אלוקים לוקח דווקא את הטובים ביותר?!
ובכן, הוא לא!
פשוט יש בתוכנו כל-כך הרבה אנשים טובים!
פשוט כי אנחנו זוכים להיות חלק מעם נפלא שמלא ביהודים עדינים וגומלי חסדים, מלאי אמונה וצנועים, בעלי מידות טהורות שבקרבם פועם לב יהודי חם ובוער. היכן שלא תשים את האצבע, איפה שלא תפגע חרבו של מלאך המוות, היא תיגע ביהלום. היא תנוח על אוצר.
ואם כך הדבר, הרי שהשאלה הגדולה אינה עליהם אלא דווקא עלינו!
איך קרה שזכינו להיות מוקפים בכאלו דמויות מופת, ואנחנו הרגשנו כל הזמן שסביבנו יש סתם אנשים אפורים ורגילים?!
האם אנחנו צריכים לחכות שאנשים ימותו (חלילה) כדי שנעריך אותם?!
האם רק בטרם נטמון יהודי יקר בקבר הוא יזכה לשמוע מאיתנו בגילוי לב מילים טובות וחמות עליו?!
כשנפרד מאיתנו לפני שנים רבות משה רבינו, הרועה הנאמן, הוא חתם את צוואתו אל העם שהשביע אותו לא מעט מרורים במשך ארבעים שנה במדבר, בארבע מילים מופלאות וקולעות. “אשריך ישראל, מי כמוך!”.
האם נדע גם אנחנו להפנים את קריאתו של משה?
האם נשכיל להאמין בה ולראות אותה באנשים שסביבנו? כן, גם אם הם עדיין בחיים…
(יפורסם בעלון ‘עולם קטן’)
