איתם ונעמה יקרים ואהובים.
כאילו הרגשתם שזמנכם עלי אדמות קצוב, כאילו ידעתם ששנותיכם בעולם הזה קצרות, דאגתם למלא אותן בשפע כזה של אור וברכה.
בכל מקום שהייתם, בכל דבר שנגעתם, עשיתם הכול בחן ובחסד וברחמים, מותירים אחריכם חותם עדין ויפה.
מי היה מאמין שבחג הזה, זמן שמחתנו, ביום בו אנו נוטלים בידינו ארבעה מינים מפירות הארץ הקדושה, נצטרך להיפרד מעוד שניים מהפירות המתוקים ביותר של הארץ הזו. פירות מיוחדים שיש בהם גם טעם וגם ריח, גם תורה וגם מעשים טובים, גם אהבה וגם חסד, עושר מופלא של “בני ציון היקרים המסולאים בפז” שזכינו שפרחו בינינו במשך שלושים שנה שפתאום נראות קצרות כל-כך.
מי היה מאמין שבחג הזה, בו אנו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, יתברר שוב ההבדל התהומי בינינו לבינם. בין קולו העדין של יעקב, איש תם יושב אוהלים, לבין חרבו הרעה והאכזרית של עשיו. בין מי שכל חייו היו קודש לנתינה, הענקה לזולת וגידול משפחה חמה ואוהבת, לבין מי שכל מעייניו בלהרוג ולפגוע ללא אבחנה וללא רחמים.
איתם ונעמה יקרים, אנו שמחים וגאים בהבדל הזה, והוא זה שמעניק לנו את הביטחון המוחלט שבסופו של דבר אנחנו נ-נ-צ-ח! האמת והטוב יגברו וכל הרשעה כולה כעשן תכלה. אין, פשוט אין, אפשרות אחרת.
ובינתיים כואב לנו כל-כך על מה שקורה בדרך. כל חבטה שסוכת דוד סופגת בפינה אחת מטלטלת את כולה. אך אנו מאמינים בלב שלם בהבטחה האלוקית – ‘דוד מלך ישראל חי וקיים’. ריבונו של עולם הבטיח לנו את הארץ הזו על כל מרחביה, הוא הבטיח לנו שישיב את שבותנו ויגאל אותנו, כפי שאנו זוכים לראות בעשרות השנים האחרונות לנגד עינינו המשתאות – ואין לנו צל של ספק שדבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם.
איתם ונעמה יקרים, זכיתם לעלות בלהבת אש השמימה, ביומו המיוחד של אהרון הכהן. מי שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ואתם זכיתם ללכת כל חייכם בדרכו המאירה. אלא שאם עד היום הארתם את סביבתכם בתוך כלי הגוף המוגבלים, מכאן ואילך תתרוממו להאיר באור חזק וצלול יותר כחלק מאבוקת הנצח של עם ישראל ההולך ונגאל.
נזכור אתכם, אהובים שלנו, נתחזק ברוחכם ונמשיך בדרככם.
כי לא ייטוש ה’ עמו ונחלתו לא יעזוב, ואור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.
