יש מילים שרק מלשמוע אותן נשימתך נעתקת וליבך מחסיר פעימה. אתה מוכרח לעצור את הילוכך השוטף ולקוד בפניהן ביראת כבוד. נדמה שצמד המילים "אנשי רוח" הוא מן הבולטים שבהן. יש משהו בהזכרת שמם של אותם בני עליה יחידי סגולה שכל חברה אנושית מתפארת בקיומם בכדי לגרום לשומעים להטות אוזן בקשב רב ולהסכית בחרדת קודש לכל מילה היוצאת מפיהם. לאחרונה נתבשרנו על פעילות יתירה בגזרתם של האחרונים. "קבוצה של מאה אנשי רוח חתמה על מכתב התוקף את שרת התרבות", "בכינוס מיוחד של אנשי רוח תקף השחקן…". והתקשורת ממהרת לצטט ולצלם, להבליט ולפרסם, ומתעלמת כדרכה משאלת היסוד הפשוטה: מה נשתנה?! במה זכו אותם שחקנים/ציירים/זמרים או אפילו סופרים, שדעתם בענינים שעל הפרק שווה יותר מדעתו של כל אחד אחר? האם העובדה שאדם זכה במתת א-ל בצורת כישרון מסוים של משחק, פיסול או שירה, מעניקה לו אוטומטית מניות גדולות יותר בהבנת המציאות ובאחיזה באמת, מאשר אחרון מוכרי החמוצים בשוק?
אותה שאלה, אגב, ראויה להישאל גם כשמדובר באדם חכם במיוחד שכשרונו ועמלו הביאו אותו לגילויים גדולים שזיכו אותו בפרס נובל. ברגע שאחד כזה מתעטר בפרס המכובד הנ"ל הוא זוכה לעדנת מיקרופונים ולחיזורי מצלמות ולא פעם מבקשים את דעתו המלומדת גם בענינים שאינם קשורים בכהוא זה לתחום התמחותו. אך מה לעשות שאלוף המשוואות בכימיה הוא הדיוט גמור בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלשתיני או לפתרון הבעיות הכלכליות של מדינת ישראל והגיגיו בנושא הזה נעים על הסקאלה שבין מביך למצחיק?!
כאשר לפני שנתיים התפוצצה פרשיית "הזמר המפורסם" רעדו אמות הסיפים. התברר שהדמות הנערצת ביצעה מעשים מכוערים ונצלניים שמפאת כבודם של קוראינו לא נפרטם. למרבה הצער הזיכרון הקולקטיבי הוא קצר מועד באופן קיצוני וכעבור שבועות לא רבים הנ"ל חזר למעמדו ותהילתו כאילו לא היו דברים מעולם. אך כל מי שעיניו בראשו ושכל בקודקודו לא יבין על מה היתה הפליאה מלכתחילה. האם יש סיבה לצפות מאחד שכזה להתנהגות מוסרית, ליושר או לעדינות יתירה? וכי בגלל שקולו ערב לאוזניהם של חלק מן הבריות או שהוא ניחן ביכולת מיוחדת לאחוז במכחול או בעט, ממילא מחויב שהוא בעל איכות אישיותית גדולה משל שאר הבריות? מדוע בתודעה הציבורית והתקשורתית יש לדעתו משקל רב יותר וחובה לעמוד דום ולהטות אוזן לכל היוצא מפיו כאילו היה זה תורה מסיני?
האם יש גבול לחופש האומנות?
ואם בהגיגיהם של אנשי רוח עסקינן ראוי להזכיר את דבריו של הפילוסוף והסופר הצרפתי וולטיר (שהיה אגב אנטישמי לא קטן): "איני מסכים לאף מילה מדבריך, אך אלחם בתוקף על זכותך לומר אותם". נדמה שפתגם זה הפך לאחד מעמודי התווך של חברתנו הדמוקרטית-ליבראלית שרוממות חופש הביטוי והאומנות בגרונה. בשמו מוכנים להכיל ולהעלות על נס גם דעות קיצוניות, מסוכנות ורעילות, ולעומת זאת, להוקיע ולצלוב בכיכר העיר כל מי שינסה לומר מילת ביקורת על החופש המוחלט לבטא כל דבר. הטענה הנחרצת שנשמעת ללא הרף היא: נשמת אפה של האמנות הוא חופש היצירה הבלתי מוגבל. כל מחסום, הגבלה או צנזורה פוגע בעיקרון המקודש של חופש הביטוי וחירות האומנות המוחלטת.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, מענקי הרוח וגדולי ההוגים של הדורות האחרונים, העריך מאוד את האומנות החופשית וראה עניין עצום בקיומה. כך הוא כתב בספרו עולת ראיה: "הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית. וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על האומנות להוציאו".
אך יחד עם זה הרב קוק הדגיש באופן חד וברור שהערך העליון אינו חופש האומנות אלא משהו אחר לגמרי: "מובן הדבר מעצמו שרק את אלה האוצרות, שבהתפתחותם הם מבסמים את אויר המציאות טוב ויפה לפתח. "מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים"; אמנם אותם הדברים הגנוזים שקבורתם הוא בעורם. עליהם מתוקן היתד שעל אוזנו לחפור ולכסות, ואוי לו למי שמשתמש ביתד זו פעולה שכנגדה למען הרבות באשה".
האם כל דבר נכון לפרסם ולהוציא לאור עולם? האם הערך העליון הוא לגלות ולחשוף, לא משנה מה יהיו ההשלכות ומה יהיה המחיר? זה אולי הקו המנחה את התרבות המודרנית הפלורליסטית שאיבדה את המצפן המוסרי ואת נקודת הביטחון שלה. היא תועה ומבולבלת בדרך וטובעת בים של דעות כשהיא לא בטוחה מה האמת או האם יש בכלל כזו.
כיהודים מאמינים אנו צועדים על קרקע אחרת, מוצקה ויציבה הרבה יותר. מה שעומד בפיסגת השאיפות שלנו אינו סתם לחשוף ולהוציא לאור, אלא להרבות טוב ומוסר בעולם. מה שמשרת ומקדם את המגמה הזו ראוי לו ולצאת לאור, ומה שפוגם או מרחיק משם, מוטב לו להישאר קבור ומכוסה.
האם משמעות הדבר שאמן דתי וירא שמים הוא בהכרח מוגבל, כאשר ההלכה כל הזמן עוצרת וחוסמת מלבטא את מה שנמצא בתוכו? ממש לא. האתגר הניצב בפניו הוא להיות נקי וטהור. כאשר יהיה כזה ברור שכל מה שייצא ממנו גם כן יהיה כך, ללא צורך בשום הגבלה וחסימה. לשם המחשה, אומן שמאלני יכול ליצור בחופשיות וללא גבולות, ואנו בטוחים שיצירתו תהיה חפה מכל שמץ של ימניות גם מבלי שיכריח את עצמו לעשות כן. כך גם איש רוח. אם פנימיותו טהורה ומזוקקת הוא יוכל לבטא את עצמו באופן חופשי והתוצאה תהיה תמיד צנועה ומכובדת. ומה אם מתברר לו שתוכו עדיין אינו נקי וצלול? או אז מוטב לו שיקדים ויעבוד על עצמו, על מידותיו והשקפותיו לפני שימהר ליצור ולפרסם את פרי רוחו.
