קורה לפעמים שאדם לא זוכר דברים שקרו לו בעבר הרחוק. אבל כשמדובר באירועים טריים שהתרחשו ממש לא מזמן, יהיה זה מוזר מאוד להתכחש ולהתעלם מהם כאילו מעולם לא היו. אך זה בדיוק מה שקרה עם פרעה הרשע. לא חלף שבוע מאז האסון הנורא שהתרגש על מצרים. מכת בכורות. "אין בית אשר אין שם מת". הארץ מדממת, מרוסקת ושבורה, והעם המצרי מלקק את פצעיו ובוכה על מר גורלו. שנה ארוכה של עשר מכות נוראיות הגיעה לשיאה "כי אמרו כולנו מתים", והייאוש, החידלון והכאב ניבטים מכל עבר. אך בניגוד גמור לכל זה, משהו מוזר ומפתיע מתרחש בארמון המלוכה. מי שעומד בקודקוד הפירמידה, ובעקשנותו נושא באחריות לחורבן ארצו, שואל שאלה עצומה שאינו מצליח למצוא עליה כל תשובה. "מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעובדנו?!". לוּ הסיפור היה מתחיל מהפסוק הזה היינו יכולים לדמיין לעצמנו מלך כביר ורוב אונים היושב לבטח על כיסאו וחולש על אימפריה אדירה' ובאמת מתפלא מה פשר השטות הזו שהסכימו לשלח ככה סתם את עבדיהם היהודיים לחירות. ולא זו בלבד אלא שהוא לא מצליח למצוא שום הסבר מניח את הדעת לעניין עד שמגיע למסקנה שזו אכן היתה טעות מיותרת, וממילא המסקנה ההגיונית והברורה – "ויאסור את רכבו… וירדוף אחריהם". ומלך מצרים חדור בביטחון כה מוחלט בהצלחתו – "ארדוף, אשיג, אחלק שלל" – עד שכבר מדמיין את תהילת הניצחון וחלוקת השלל. לא אולי, לא כנראה. 'אנחנו הולכים בוודאות לחסל אותם' – "תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי". והקורא הישר עומד ומשתומם – הכיצד?! הרי רק לפני כמה ימים רצת באמצע הלילה להתחנן על נפשך שייצאו ממצרים, שלא יישארו עוד אפילו רגע אחד, ופתאום מהפך שכזה… איך זה ייתכן?!
הכוח של שער החמישים
כשאנחנו לומדים תורה אנחנו רגילים להתבונן על אבותינו הצדיקים וללמוד ממעשיהם. אבל מבט עמוק יותר עשוי לגלות אוצרות מופלאים שטמונים דווקא אצל גדולי הרשעים.
עם ישראל היה שרוי במצרים במט' שערי טומאה. אך היה עוד שער אחד אחרון. העמוק והעוצמתי מכולם, שנשא אותו פרעה הרשע. והוא כולל בתוכו כוח גדול ורב עוצמה של יכולת ההתחדשות. להיות מסוגל להתחיל מהתחלה מבלי להתפעל ולהיחלש מן העבר. לא משנה מה היה עד כה, כמה נכשלתי, הסתבכתי, נתקעתי – מעכשיו הכול יכול להיות אחרת! היכולת המופלאה לאסוף ברגע אחד את השברים, ולהתחזק בביטחון מלא שעכשיו הכול יהיה שונה. הניצחון הסופי הוא דבר שאינו מוטל בספק אף לא לרגע אחד.
חכמי המוסר והחסידות מסבירים שתכליתה של קריעת ים סוף והמפגש המחודש עם פרעה אחרי שהיה נדמה שהוכה סופית, היה כדי לאפשר לעם ישראל לקחת מאיתו את הנשק האדיר של יכולת ההתחדשות. "מאויבי תחכמני" (תהילים קיט, צח). זו היתה התכלית והסיום של יציאת מצרים ומה שפגשו בפרעה באותו מעמד – "כאשר ראיתם את מצרים" – הרי זה בשביל ש"לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם". שניקח ונסגל לעצמנו את הכוח הזה, שמתאים עד מאוד לעם ישראל שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיה ב,ג) – להיות מסוגל להתחיל מבראשית עם אמונה גדולה, נחישות ותקווה, ללא שום התפעלות וחולשה ממה שהיה.
כמה פעמים ביום אחד
וכך היה מספר רבי נתן מברסלב על רבו, רבי נחמן: "והיה רגיל להתחיל בכל פעם מחדש. דהיינו כשנפל ממדרגתו לפעמים לא היה מייאש עצמו בשביל זה, רק אמר שיתחיל מחדש כאילו לא התחיל עדיין כלל לכנוס בעבודתו יתברך, רק עתה הוא מתחיל מחדש. וכן בכל פעם ופעם תמיד היה רגיל להתחיל מחדש. והיה לו כמה התחלות ביום אחד, שגם ביום אחד לפעמים נפל מעבודתו, והיה מתחיל מחדש, וכן כמה פעמים ביום אחד…" (שבחי הר"ן ו').
