שלום ילד שלי.
אתמול בלילה לפני שהלכת לישון הבטחתי לך שעוד נמשיך לדבר. שאלת אותי כל-כך הרבה שאלות ואני הרגשתי שמגיעה לך תשובה יותר רצינית מאשר כמה מילים לפני שהעיניים שלך נעצמות. אז עכשיו, כשאתה ישן, אני יושב עם עצמי ורושם לך מחשבות שצפות לי בראש. אני מקווה שהן יעשו לך קצת סדר, ואתה יודע מה, אולי גם לי…
אתה בסך הכול בכיתה ב'. יעברו עוד עשר שנים לפחות עד שתהיה לך זכות הצבעה לכנסת. אבל מהשאלות החכמות שלך הבנתי שאתה לגמרי מעודכן במערכת הבחירות שמתנהלת כאן. לא יודע ממי, אבל זה בטוח לא ממני. למרות הפיתוי אני מתעקש לא לשמוע חדשות או תוכניות אקטואליה כשאני מסיע אותך בבוקר לבית ספר. את הדקות היקרות שיש לנו ביחד אני משתדל לנצל כדי לשוחח איתך ולהתעניין בך. ובכל זאת גיליתי, בן, שאתה ממש בעניינים ויודע דברים שאני בגיל שלך לא חלמתי אפילו לדעת. יחד עם זה היית נורא מבולבל. נראה היה שהאינפורמציה שקלטת יותר מסבכת אותך מאשר עוזרת לך. אל תיבהל מזה, יקירי. דע לך שגם לא מעט מבוגרים יוצאים מהתקופה הזו מבולבלים. איך אפשר להבין שמי שרק לפני כמה שבועות היו שותפים לאותה קואליציה, שישבו זה לצד זה בישיבות עבודה סביב שולחן הממשלה, הופכים פתאום לאויבים מושבעים שעסוקים בלהכפיש, לזלזל ולהקטין זה את זה? איך ייתכן שאנשים שעמדו אך לא מזמן מצדדים מנוגדים של המתרס והכריזו באוזני קול מיקרופון פתוח על התנגדותם החריפה לעמדות הצד האחר, כורתים איתו פתאום ברית רק בגלל שסקר מסוים ניבא ששידוך כזה עשוי להניב עוד כמה מנדטים?
אתה יודע, ילד שלי, מה לי בא עכשיו? הייתי רוצה ללכת לישון, ולקום מחר בבוקר בעוד תשעה שבועות. להתעורר ולראות שהאוויר התבהר פתאום. שעננת התעמולה, שאובך המניפולציות, וערפל התחמונים והספינים פשוט אינם, ושמש חורפית נעימה מלטפת אותנו בקרניה. אל תיבהל אם לא הבנת את כל המילים מהמשפט האחרון. גם אנשים מבוגרים ממך לא תמיד מבינים אותם.
ואחרי כל זה, אני חייב לומר לך, בן, שאני מאוד מאוד שמח. על מה? קודם כל על כך שיש לנו בחירות בארץ. מספרים שכשנשאל פעם החזון-איש האם יש מצווה להצביע בבחירות ענה "יש מצווה. כמו מצוות מרור". אנחנו מאמינים שהמצווה הזו דומה יותר למצה. סמל החירות. הדור שלנו זכה לקבל משמים מתנה, שאלפיים שנה יכולנו רק לחלום עליה. היינו נתונים לשלטון מתחלף של אימפריות ועמים, כשלאף אחד לא היה אכפת בכלל מה אנחנו רוצים, מה טוב בשבילנו ובמי אנחנו בוחרים. אחרי עשרות דורות בהם ה'קול' שלנו נאלם ונעלם, ואף אחד לא ספר אותו, זכינו להתקבץ בארצנו, להקים כאן בית משלנו, ולהחליט סוף סוף בעצמנו איך נרצה לחיות. מבחינה זו יום הבחירות הוא יום שמח לא פחות מיום העצמאות. הבעיה היא שמי שזכה להיוולד כבר אל תוך המציאות הזו, נוטה להתייחס אליה כמובנת מאליה, ולא מתפעל בכלל מהנס שזכינו לו.
האם בגלל ההתלהבות הגדולה מהזכות לבחור אנחנו להוטים לממש אותה כל שנתיים במקום כל ארבע? איני יודע. אבל מסתבר שיש משהו בעם שלנו שריבוי הדעות והמפלגות נמצא אצלו בדם. אם במדינה כמו ארה"ב בה יש יותר משלוש מאות מיליון תושבים יש רק שתי מפלגות, שרובנו לא יודעים להגדיר בדיוק מה ההבדל ביניהן, במדינתנו הקטנטונת יש עשרים מפלגות עם הבדלים קיצוניים ומחלוקות תהומיות ביניהן…
ובמקום הזה, בן שלי, אנחנו קצת מפספסים. על הקיר בסלון שלנו תלויה תמונה גדולה של איש זקן עם פנים מאירות. אתה כבר יודע מי זה. הרב קוק, מי שהיה הרב הראשי הראשון לארץ ישראל. הוא נפטר כמה שנים לפני שהוקמה המדינה ולמרות שחלם וכתב עליה הרבה לא זכה לראות אותה במו עיניו. ובכל זאת כשהתייחס לנושא המפלגתי אמר את המשפט הבא: "סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עימה הוא מקור החיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכול הבל ורעות רוח…" (איגרות הראי"ה א, עמ' יח). כמה הדברים האלו נצרכים היום! בלהט הוויכוח והמאבק למען 'האמת' אנחנו שוכחים לפעמים לכבד את הצד שכנגד. אנחנו מתעלמים מכך שגם מי שחושב ההפך מאיתנו לא חייב בהכרח להיות עוכר ישראל, שותף לאויב או טיפש גמור. ייתכן שליבו מלא כוונות טובות אבל הוא פשוט חושב אחרת…
בסוף השיחה שלנו, בן, ממש לפני שנרדמת, שאלת אותי במי אני בוחר. נראה לי שאת זה כבר אשאיר לשיחה שנדבר פנים אל פנים. כדי לענות עליה יש עוד כמה דברים שאני צריך להסביר לך. אני רואה אותך את עיניך העצומות ושומע אותך נושם בנחת, ורק תוהה לעצמי איך תיראה מדינת ישראל ובמי יצטרכו לבחור כשאתה תגיע לשלב בו תצטרך להיכנס מאחורי הפרגוד ולהכניס פתק לתוך מעטפה כחולה…
