הרגעים האחרונים בהם עומד אדם מול המוות, כשהוא יודע שסופו קרוב ותוך זמן קצר יעצום את עיניו לעולמים, מאפשרים לו מבט נדיר ויוצא דופן על חייו. הוא מסוגל לראות אז דברים ולהגיע לתובנות שהיו נעלמות ממנו במשך שנים ארוכות. בוני וואר היא אחות אוסטרלית שעבדה במשך שנים במחלקה סיעודית. היא טיפלה במסירות בחולים שנותרו להם לא יותר מאשר כמה שבועות לחיות, ונהגה לשוחח איתם על חייהם ועל הרגשתם. אחת השאלות ששאלה אותם היא האם יש דבר שהם מתחרטים עליו. היא ביקשה לדעת האם במבט לאחור יש דבר שהיו עושים באופן שונה.
היא שמעה תשובות שונות לשאלה הנוקבת והמרתקת הזו, אך היו חמישה דברים שחזרו על עצמם שוב ושוב.
הראשון היה "הלוואי שהיה לי האומץ לחיות את החיים כפי שאני רוצה ולא כפי שאנשים ציפו ממני לחיות". לאורך חייו מקבל אדם מאות ואולי אלפי החלטות. הוא בוחר להתנהג, להתלבש, לדבר ואפילו לחשוב בצורה מסויימת, מבלי לשים לב עד כמה הוא מושפע ומנוהל על ידי רצונם של אחרים. הוא מוותר על חלק מחלומותיו או משנה אותם בהתאם למה שהסביבה, ההורים, החברים, מצפים ממנו. צריך אומץ כדי להיות נאמן לעצמך ולחיות את החיים כפי שמתאים לך באמת.
התשובה השניה היתה "הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה". החרטה הזו הגיעה מכל גבר שהיא טיפלה בו ומחלק לא קטן מן הנשים. הם החמיצו את הילדות של הילדים שלהם, את החברה של ההורים ושל בן/ת הזוג שלהם, והתמסרו לעבודה במשך ימים ולילות. אם בעבר היתה איזושהי הפרדה בין שעות העבודה לשעות הבית, בעידן המודרני היא כמעט ונעלמה. הטלפונים והמיילים מלווים אותך לכל מקום, והדחף להשקיע עוד ועוד בעבודה ולפתח קריירה שואב את האדם ועושק ממנו את הזמן עם האנשים האהובים עליו ביותר. מבלי להרגיש הוא מפסיד את רגעי הקסם המשפחתיים והזוגיים שלא יחזרו עוד. יש לאדם צורך להתפרנס, אבל האם הכרחי שהעבודה תתפוס נפח כה גדול מן החיים ומן המקום בנפש?
התשובה השלישית היתה "הלוואי שהיה לי את האומץ להביע את הרגשות שלי". מתברר שאנשים רבים מדחיקים את הרגשות שלהם. הם עצורים ומאופקים, שומרים דברים בפנים ונמנעים מללכת עם הלב שלהם ולבטא כלפי חוץ את מה שנמצא אצלם בפנים. הם מפסידים בזה הרבה חום, שמחה ואהבה שהיו יכולים להופיע בינם לבין האנשים הקרובים אליהם. רבים פיתחו מחלות ולחצים שנבעו בעיקר ממרירות וכעס ששמרו בפנים במשך שנים, 'התבשלו' בחמיצות ליבם, ולא נתנו הזדמנות לדברים לצאת החוצה ולהתברר.
התשובה הרביעית היתה "הלוואי שהייתי שומר על קשר עם החברים שלי". בעולם של פייסבוק וווצאפ זו נראית אמירה מוזרה, אך אולי דווקא היום היא משמעותית מאי פעם. חברות אמיתית וקשר עמוק הוא מצרך יקר ערך שהפך בתקופתנו לנדיר במיוחד. למרות ריבוי ה'חברים' לכאורה, רבים נלכדו עמוק בחייהם הפרטיים ונתנו לחברי האמת וידידי הנפש שלהם לחמוק עם השנים מהידיים. הם היו עסוקים מאוד בדברים אחרים ולא הקדישו לחברות את הזמן והמאמץ שמגיע לה. "כשהם גוססים", מספרת בוני וואר, האחות האוסטראלית, "כולם מתגעגעים לחברים שלהם…."
התשובה החמישית והאחרונה היא "הלוואי שהייתי נותן לעצמי להיות מאושר יותר". רבים מידי האמינו לאורך רוב חייהם שלהיות מאושר זה פרי הגורל או המזל. רק בעמדם לפני המוות הם קלטו שלפני הכול אושר הוא עניין של בחירה. נוח יותר להיתקע בהרגלים ודפוסי התנהגות ישנים, להישאר ב'אזור הבטוח' ובמקום המוכר והנוח. אך מי שירשה לעצמו להתקדם הלאה, שלא יפחד לשנות, שיהיה מוכן להתאמץ ולנסות גם במחיר של נפילה כואבת או טעות, יגלה שאופקים חדשים נפתחים לפניו והאושר הנכסף קרוב מתמיד.
מתברר שחז"ל תמצתו במשפט אחד את המסקנה המרכזית העולה ממחקרה המרתק של האחות האוסטראלית. "שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע באיזה יום ימות שיעשה תשובה? אמר להם: כל שכן שיעשה תשובה היום שמא ימות למחר, ישוב למחר שמא ימות למחרתו, ונמצא כל ימיו בתשובה" (אבות דרבי נתן טו,ד). את רובן ככולן של התובנות הנ"ל יודע האדם בתוך ליבו גם כשהמוות עוד רחוק ממנו. אלא שבשטף החיים הוא מדחיק ומתעלם מהן, וכשמגיע הרגע בו הן מהדהדות בקול רעם גדול וניצבות לפניו, מתברר שכבר מאוחר מידי.
ומה אתכם? איפה הדברים הללו פוגשים אתכם בחייכם? האם יש דברים נוספים שהייתם מוספים לרשימה? מה אפשר לעשות כדי שנוכל בבוא היום (שמי יודע מתי יבוא…) להביט אחורה בסיפוק ולומר לעצמנו – "אח, אלו היו חיים נפלאים ששווה לחיות אותם!"…
בהשראת אתר lifehacks. יפורסם בעלון 'שבת בשבתו'
