איך יוצאים מן הבור?

איך אפשר לקום אחרי מכה קשה? האם ניתן עוד להמשיך הלאה אחרי שנפגעת והושפלת עד עפר ואיבד את כל מה שהיה לך? סיפורו של יוסף מלמד אותנו כמה תובנות חשובות בעניין

לכל אחד זה קורה מתישהו בחיים. אתה נופל, חוטף, נפגע, ואחרי זמן מה מרים את הראש ומנסה לאסוף את עצמך ולהתאושש. אבל המכה הקטלנית שקיבל יוסף, נראית כדבר שבלתי אפשרי לקום ממנו. הרי לא מדובר היה בזרים. האנשים הקרובים לו ביותר פגעו בו בצורה נוראית. אחיו שנאו אותו, היו מוכנים להרוג אותו, ולבסוף מכרו אותו לחבורת סוחרי עבדים. והוא בסך הכול נער יתום בן 17, אחרי מות אימו מצא נחמה בזרועות אביו, ופתאום נאלץ להיקרע ממנו באכזריות לחיי עבדות והשפלה הרחק מביתו. אם חשבנו שדי בזה מתברר שלא. המצב רק הולך ומסתבך ובעקבות עלילת שווא יוסף נזרק לכלא על לא עוול בכפו.

היו לנער הזה כל הסיבות שבעולם לאבד את האמונה, להפנות עורף למשפחתו ולאלוקיו, ולהפוך לאדם מריר, מתוסכל, חסר אמון בבני אדם שאש הנקמה בוערת בקרבו. באופן מפתיע יוסף הצדיק גדל אחרת לגמרי. הוא 'מטפס מן הבור' והופך לדמות מדהימה באצילותה, אמונתה וגודל רוחה. אפילו אחיו עומדים נדהמים מולו, מסרבים להאמין שהוא אינו מתכוון לנקום בהם על כל מה שעוללו לו. איך קרה הנס הזה? מה היה ביוסף שאיפשר לו לקום מתוך השבר? והחשוב מכל – האם יש כאן משהו שגם אנחנו יכולים לאמץ לרגעי הנפילה שלנו?

 

"תן לזמן ללכת"

ברגעים הראשונים אחרי המכה באמת נדמה שהחיים נגמרו, שאין אפשרות להמשיך הלאה. אבל הזמן הוא רופא גדול. הוא מקל ומרפא. אם מוכנים לקחת נשימה עמוקה, לחשוק שיניים, ולתת לזמן לעשות את שלו, מתברר שאחרי שבוע, חודש, שנה – הדברים נראים באור אחר לגמרי. היו ליוסף 22 שנה עד שהתגלה שוב בפני אחיו, והמפגש המחודש נראה שונה לגמרי מקודמו.

 

אז מה לעשות? לעשות!

כל זה נכון במיוחד אם האדם אינו שוקט בינתיים על שמריו, לוקח אחריות על חייו, ודואג להיות עסוק, פעיל ויצירתי כל הזמן. יוסף אינו מניח לעצמו לרגע לשקוע בצערו ולחוש מסכנות וחוסר אונים. בכל מקום בו הוא נמצא הוא פועל ומתקדם. זה קורה בבית אדוניו המצרי, כשתוך זמן קצר הוא הופך למנהל משק הבית, וזה חוזר על עצמו אפילו במרתפי הכלא כשבמקום לרחם על עצמו הוא דואג לרחם על אחרים ופונה לשני השרים לשעבר ומתעניין "מדוע פניכם רעים היום?".

 

עמוד שידרה

בכל תחנה בחייו ממשיך יוסף להיות נאמן לערכיו – יושר, צניעות, חריצות, איכפתיות. גם כאשר אדם נמצא בתקופת מפולת, ההיאחזות במקומות הבטוחים והמוחלטים שבחייו, כמו עולמו הערכי ויושרו האישי, יכולים להוות בשבילו עוגן מציל, ולהעניק לו תחושת ערך ומשמעות.

 

יש אמונה!

האמונה שכל מה שקורה לי עכשיו אינו תולדה מגורל אכזרי שמתעמר בי, אלא מכוון ומושגח משמים, הידיעה שה' איתי בכל מצב, שומר עלי ומחזיק יד על ההגה כדי שספינת חיי תגיע ליעדה – נותנת לאדם כוח להתמודד עם הקושי, גם אם אינו מבין כרגע את פשרו.

 

להיות שליח

האמונה מולידה תובנה חשובה נוספת – לכל אדם יש תפקיד בחייו. שליחות ייחודית שרק הוא יכול למלא. אם הגעתי למקום האפל הזה, כנראה יש אור שעלי להדליק דווקא כאן. "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים", אומר יוסף לאחיו, ומשתף אותם בתובנה שהאירה את מסלול ייסוריו ועזרה לו לשמור את הראש מעל הגלים הסוערים – הכול היה חלק מן השליחות שלי להציל אתכם ואת הארץ כולה מפני הרעב.

 

לצמוח מתוך המשבר

בפרספקטיבה של זמן מתגלה לפעמים דבר מדהים – דווקא רגעי השבר והקושי הם אלו שהצמיחו אותנו והפכו אותנו להיות מי שאנחנו, הרבה יותר מאשר הרגעים הנעימים והקלים שבחיינו. המשורר הבריטי רוברט בראונינג המילטון כתב על כך שיר קצר המקפל בתוכו את אחת התובנות העמוקות של החיים:

עם ההנאה הלכתי זמן מה, פטפוטים היא שפעה כנהר.
אך אני לא החכמתי במאומה, מכל מה שהיה לה לומר.

עם הסבל הלכתי זמן מה, והוא לא אמר אף מילה.
אך מה שלימדני בדממה, הוא עצום וגדול ונפלא.

 

יוסף בוחר לקרוא לבנו הבכור 'מנשה'. מדוע? "כי נשני א-לוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית מא'). הרש"ר הירש מסביר ש'נשני' פירושו 'עשה לי לנושים' – אלו שאני בעל חוב כלפיהם. כוונת הפסוק לפי זה מופלאה: את אסוני ואת משפחתי עשה לי האלוקים כנושים. מה שעד כה היה נראה לי כאסון וכהתעללות, היה לדבר שעשה אותי למי שאני ושלו אני חייב את הצלחתי ואת אושרי היום.

 

התורה לא באה לבדר אותנו באגדות בידיוניות, מרתקות ככל שיהיו. סיפורו של יוסף, הוא הסיפור של כולנו, והיכולת שלו להתמודד ולעבור מ'משבר' עמוק בבור, ל'משביר' ("ויוסף הוא המשביר לכל הארץ"), היא הדרך בה יכול לצעוד כל אדם, ברגעי הנפילה שלו, ולהפוך אותם למנופים אדירים לצמיחה והתקדמות.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *