מה הקשר בין מתיתיהו לפסטיגל?

"הילדים נורא רוצים שניקח אותם השנה לפסטיגל. שמעתי שיש תוכנית נורא מושקעת עם כוכבים ושירים וריקודים. המחיר קצת יקר אבל הילדים ממש לוחצים. נראה לי שנלך על זה. מדובר בסך הכול במופע לילדים. מה כבר יכול להיות בזה בעייתי, לא?" - קבלו כמה נקודות למחשבה בשאלה קריטית הנוגעת לתרבות שאנו צורכים ולהשפעה שלה עלינו

אין כמעט משפחה בישראל שלא תדליק השבוע נרות חנוכה. רובן של הבריות גם לא יוותרו על מפגש עסיסי עם סופגניה או שתיים. אך כשמדובר בבית עם ילדים יש מצווה חשובה נוספת שאסור לפספס וקוראים לה פסטיגל. אירוע בידור מרעיש ומהמם, מושקע לייזרים, כוכבים ונצנצים צבעוניים. לפעמים זה מגיע כפרס הגדול של דמי החנוכה ולפעמים פשוט כי צריך תעסוקה לילדים בחופש הלימודי הארוך מידי שנכפה עלינו פתאום באמצע החורף. מעט מאוד הורים טורחים לעצור לרגע ולשאול את עצמם שאלה בסיסית – 'עבור מה אנחנו משלמים את מיטב כספנו, ובמה בדיוק הולכים להאכיל שם את הילדים שלנו?'. הרי ככלות הכול, מדובר באירוע לילדים, לא? מה כבר יכול להיות שם בעייתי? קצת שירים, ריקודים, קוצ'י מוצ'י דביק וספוגי שילדים אוהבים וחוזרים הביתה עם חיוך על הפנים, לא ככה?

 

מה אנחנו צורכים?

יש בעולם מילים שיש להן כבוד. שרק למשמע שמן אתה עוצר לרגע כשרגש של יראת כבוד מהדהד בקרבך. 'תרבות' היא אחת מהן. היא מציפה בתודעה שלנו אסוציאציות חיוביות כמו קידמה, נאורות, פתיחות ורוחב אופקים.

בעקבות המהפכה התעשייתית שהופיעה לפני כמאתיים שנה והזניקה את העולם שלנו קדימה, השתנו לא מעט דברים. אם בעבר אדם התמקד בעיקר בלשרוד, ולשם כך היה צריך לעבוד קשה מצאת החמה עד צאת הנשמה, כיום כבר אין צורך בזה. יש מכונות ומכשירים טכנולוגיים שיעשו עבורנו את המלאכה. כתוצאה מכך חלון הזמן השבועי שאדם יכול להרשות לעצמו להקדיש לצריכת תרבות, בישיבה מול מסך בבית או ביציאה להצגות והופעות, קפץ במאות אחוזים. משאבים כלכליים אדירים מושקעים בתחום הזה והוא מייצר תעשייה חזקה וחובקת עולם שדואגת לבדר ולהעסיק את ההמונים. הבעיה היא ששאון הרכבת הדוהרת קדימה לא מאפשר לשאלה פשוטה אך קריטית להישמע: מה מגדיר דבר כ'תרבות' או 'אומנות' ומתי זוהי 'תת-תרבות' או בשפה בוטה יותר 'זבל בידורי'?

 

שיר הסלפי

השנה נפל דבר בישראל. קבוצה של הורים התעוררה לצאת במחאה על הפסולת התרבותית שמאכילים בה את הילדים. מי שחשב שנמוך יותר אי אפשר לרדת יזכה לפגוש השנה את 'שיר הסלפי', שיר הנושא של הפסטיגל. נביא כמה משפטים מטורה של אריאנה מלמד (YNET,13.10) שהציב מראה מבהילה מול פניהם של כמה הורים: "נניח שאפשר לסלוח להוגים, ליוצרים ולמבצעים על השחיטה המדממת שהם מבצעים בשפה העברית ("מוציא את הלשון וזה מה זה אמיתי", עוד שורה בת אלמוות). אלפי שירי זבל נכתבים בעברית כל שנה. לא נורא… אבל "אני תופסת טוש טוש ודופקת קישקוש ומעלה את זה לאינסטוש", זה לא קצת – איך נאמר זאת – נמוך מדי לאינטליגנציה של הטף שלכם? לא? תגידו – אתם באמת מכבדים את ילדיכם? ולמה, למען השם, הם צריכים להתוודע לטקסטים כמו "הייתי בים ועשיתי סלפי דוזה/ואם זה ביפן אז עשיתי סלפי קוזה/הייתי בפרפר נחמד עשיתי סלפי אוזה/ ואין אחד בארץ שייקח לי את המוזה". זה מה שאתם רוצים שהם ידקלמו? זה? כל אחד מן ה'הוגים' לא היה מעז להוציא דיסק שהוא חתום עליו עם שיר כזה. לעולם לא. אבל לילדים – למה לא. כי הם לא ביקורתיים? כי הם יקנו כל מוצר תרבותי נחות ולא ראוי? לא, אלה ההורים שלהם שיקנו. קניתם? אכלתם אותה. חודשים הילדים יטרחנו לכם "אני מת על עצמי/ אני מת על עצמי/ אני מת על עצמי" כמילות הפזמון (פזמון?) של השיר (השיר?) על הסלפי. וכשתחשבו בלבכם שאין להם סיבות טובות, תזכרו בבקשה שבלעדיכם הם לא היו מגיעים לפסטיגל".

 

לא משחק ילדים

כולם מכירים את הסימון המפורסם המופיע לפעמים על סרטים או מוצרי תרבות אחרים – 'למבוגרים בלבד'. תמרור אין כניסה אדום ובתוכו ציור של ילד וילדה אוחזים ידיים. הסימון הזה בא להתריע שיש לפנינו תכנים שנועדו לבני 18 ומעלה, מה שאוטומטית הופך את המוצר לאטרקטיבי במיוחד לטווח רחב של גילאים משני עברי הסייג. משום מה נדמה להורים שכאשר משחק מחשב, סרט או הצגה מוגדרים כמיועדים דווקא לילדים, הרי שהם חפים מכל בעיה וניתנים להגשה לשולחן ללא כל חשש. למרבה הצער אין דבר רחוק יותר מן האמת. לעיתים מוטמנים שם מוקשים קטלניים אלא שבאורח מוזר הורים מתעקשים להתעלם מהם. אבא ואמא אחראיים מקפידים מאוד על המזון שייכנס לפה של ילדיהם. כשהם מגלים במקרר מוצר שתאריך התפוגה שלו חל לפני יומיים, לא יהססו לרגע וישגרו אותו אחר כבוד אל הפח. ייתכן שיזכה לפאר את ארוחתם של חתולי השכונה, אבל לילדים לא יחלמו לתת דבר כזה. למרבה הצער הורים בררנים הרבה פחות כשמדובר במה שתספוג הנפש של יקיריהם. ייתכן שזה בגלל שכלפי חוץ לא יראו שום סימן למה שעבר עליהם, ולא יתקוף אותם פתאום כאב בטן משתק. אולי מפני שהחיים עמוסים, הילדים מנדנדים והפיתוי לתקוע אותם עם בייביסטר אלקטרוני שישתיק אותם לשעה ויחסוך מאיתנו את מריבות האחים המעצבנות, גדול מאוד. אך אי אפשר להתחמק עוד.  הסידור הזה חוסך לנו אומנם את התשלום המקובל של 20 ₪ לשעה לשמרטפית התורנית, אך המחיר האמיתי שאנו משלמים גבוה הרבה יותר. לא מעט מוצרי תרבות לילדים מכילים חומרים רעילים של תכנים פסולים של אלימות, חמדנות, חוסר צניעות ושאר 'פנינים'. רק לשם המחשה – אם בסרט למבוגרים המשודר בפריים-טיים יש כחמישה מעשי אלימות בממוצע בשעה, הרי שבסרטים המצויירים המספר גבוה פי חמישה! וחמור מזה – המסר שמטפטף משם לעמקי התודעה של הילדים היא שאלימות ותוקפנות היא חלק אינטגראלי מן החיים, זהו כלי לפתרון בעיות, ואין לה למעשה שום מחיר.

הנחשול הבידורי של תת-התרבות ששוטף אותנו אינו ראוי למבוגרים, ובוודאי שלא לילדים. העובדה שהוא מקבל במה מפוארת ונושאיו זוכים לתואר 'כוכבים' לא מכשירה את התכנים והמסרים שלו, ולא מצדיקה את התמיכה שלנו בהם במיטב כספנו וזמננו.

 

המלחמה של המכבים

חג החנוכה מזמין אותנו לחשבון נפש אישי ומשפחתי בנוגע לתרבות שאנו צורכים. מאבקם של מתיתיהו ובניו על הזהות היהודית והתרבות שתעצב את חיינו, טרם הסתיים, והוא מתקיים גם היום ביתר שאת בכל רגע ובכל מקום. למשפחת חשמונאי היה קל יותר כי היה ברור להם מי הוא האויב ושהוא רוצה ברעתם. אצלנו המערכה מורכבת ומסובכת יותר כיוון שתת-התרבות שהשתלטה על המסכים מבלבלת ומטעה, ומפילה בפח לא מעט אנשים טובים. חנוכה בא להזכיר לנו שגם אנחנו לוחמים במערכה הזו. שאנחנו אחראים על חיינו ועל עתיד ילדינו, ושהנפש שלהם יקרה לא פחות מאשר גופם. ב"ה שבשנים האחרונות מופיעים עוד ועוד תוצרי בידור איכותיים ונקיים לילדים ומבוגרים, אך הדרך היא ארוכה. ככל שנעודד ונתמוך בהם בכל הדרכים העומדות לרשותנו, יקרב היום שגם מתיתיהו יוכל בלב שקט לקחת את ילדיו הקטנים לפסטיגל הקרוב.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *