מה שסיפרו לי הנרות…

• "וציוונו להדליק" – הנר הוא חומר גשמי. שמן, שעווה. עד שמדליקים אותו. ברגע שמקרבים אליו אש – הוא נהפך לאור. אם רוצים גם העולם החומרי יכול להידלק באש הנשמה. כי לחושך אין מציאות משלו. הוא בסך הכול העדר אור. זה גם טבעם של הדברים השליליים שבחיים – עצבות, דיכאון, חידלון וייאוש. כל אלה קיימים רק כאשר אין אור ואין שמחה. ברגע שהאור מפיע – הם נעלמים מאליהם.
  בהתרחשות הזו יש תפקיד חשוב לשָמָש. נר שאינו חלק משמונת נרות החנוכה. תפקידו הוא רק להדליק אותם, ואף על פי כן הוא עומד מעל לכל הנרות. רמז לכך שמי שפועל כדי להאיר אחרים בסופו של דבר הוא עצמו מתעלה.
  דבר נוסף, כדי להשפיע, האור אינו משתמש בכוח. הוא יודע שמעט ממנו דוחה הרבה מן החושך. הוא אינו צריך להיאבק בו. הוא צריך פשוט להיות, להופיע, והחושך כבר ייעלם מעצמו.

• מה שווה יום אחד – "אבל מה הטעם להדליק יום אחד אם למחרת כבר לא יישאר כלום?!", טען בלהט אחד הכוהנים, "בואו נחכה עד שיהיה מספיק שמן לכמה ימים, ואז נדליק…". אם הדעה הזו היתה מתקבלת ייתכן שלא היינו חוגגים היום את חנוכה. "הכול או לא כלום" היא גישה שגויה. הדרך היהודית היתה תמיד – תעשה עכשיו מה שאתה יכול! גם יום אחד שווה המון, אפילו אם אחריו תיפול. לפעמים האור הקטן נותן כוח להמשיך עוד ועוד, הרבה מעבר למה שדמיַינו בהתחלה.

• "נר לי דקיק" – להדליק נר אחד קטן? ממש מוזר. אם רוצים להוסיף אור – עדיף לעשות את זה בגדול, לא? להדליק אבוקות ענקיות שיאירו למרחקים. מה כבר מוסיף נר דקיק קטן?
  התשובה לכך היא שהאור הגדול שנמצא דווקא בדברים הקטנים, בהתמודדויות השגרתיות והיומיומיות. דווקא שם אנו נבחנים ויכולים לבטא את האור האמיתי שבנו. בדברים העדינים והנסתרים, שאינם נגלים לאור הזרקורים. איך אמר הרב קוק: "האנשים הגדולים באמת, הם אלה שניגשים אל הדברים הקטנים בחיים – בגדלות רוח".
  מובן שעל גבי האור הקטן, הראשוני, השאיפה היא להיות "מוסיף והולך". לא לקפוא במקום ולהיתקע. מה שהספיק אתמול – אין דַי בו היום. מה שהיה טוב עבורי בתור ילד, אינו מספיק עכשיו כבוגר. המשימה היא לחתור כל הזמן למקום גבוה יותר.

• נר אחד – מדוע מברכים "להדליק נר של חנוכה" בלשון יחיד גם ביום השמיני כשיש שפע של נרות? הנרות השונים מסמלים את האידאלים הרבים שמנחים אותנו בחיינו, ואת מגוון הדעות והגישות השונות המרכיבות את עם ישראל. כל אחד מוסיף אור וצבע משלו, ותורם לפאזל הרב-גוני את כוחות החיים הבולטים אצלו. למרות כל המגוון הזה חשוב לזכור שבסופו של דבר כולנו חלק מנר אחד גדול. כל שלל הדעות והזרמים, גם אלו המנוגדים והחולקים, שותפים לרקמת חיים משותפת, ודווקא הצבעוניות המיוחדת שלה מעניקה יופי מדהים. חשוב לזכור את זה תמיד, וכל שכן בתקופת בחירות שמטבעה לחדד ולהקצין הבדלים. תמיד נברך "להדליק נר" – אחד, כי כולנו יחד שותפים למשימה אחת גדולה, כמאמר השיר "וכולנו אור איתן!".

• להאיר מבפנים – למרות שמטרת הנרות היא לפרסם את הנס, המצווה אינה להדליק בכיכר העיר. עושים זאת דווקא בפתח הבית. כי ההשפעה האמיתית על החברה ועל העם כולו, מתחילה קודם כל מתוך הבית. מבפנים. דרך השלום, השמחה והאור שיש בתוכנו פנימה. כי כשהבית חסון וחזק, כשלאדם יש עמוד שידרה יציב ואמונה יצוקה המנחה אותו, תהיה לו היכולת גם להאיר כלפי חוץ ולצאת ולשנות את העולם.

• אור מתוך החושך – חנוכה חל בחורף, הימים קצרים והלילות הם הארוכים והחשוכים ביותר בשנה. לכאורה, ממש לא מתאים ל"חג האור". אך אולי דווקא זו משמעותו העמוקה של החג. יש בעולם שני סוגים של אור. ישנו אור טבעי, כמו זה של השֶמֶש. אור המובן מאליו ומגיע אלינו בלי שום מאמץ. ממש כמו אותן התקופות בהן הכול זורם ומצליח לנו והטוב גלוי לעין. יש סוג שני של אור הדורש מאיתנו הרבה השקעה ומאמץ. זהו אור נרות השמן שכדי להפיק אותו יש צורך בתהליך ממושך של כתישה ומיצוי. אך בסופו של דבר הוא מפיק אור נעים גם כשבחוץ חשוך. איננו מפחדים מהחושך. אנו מבינים שהוא מזמין אותנו להדליק אור חדש. לשאוב ולמצות מתוכנו כוחות של שמחה ואור גם בשעות קשות. האור של חנוכה שייך לסוג השני. הוא מסמל את היכולת לצאת מתוך המשברים מחוזקים ומאירים, ולצמוח דווקא מתוך הקשיים. בחורף הקר, בלילה החשוך, בשעה שהשמש שוקעת ונעלמת מן העין אנחנו מדליקים את הנרות ומכריזים – גם אם בחוץ שוררת אפילה, אור גדול בוקע מתוכנו.

• בסייעתא דשמיא – אם תשאלו כל ילד בגן "האם המכבים היו גיבורים?", הוא לא יהסס לרגע וישיב בנחרצות – "בטח". אבל מה לעשות שזו שאלה מכשילה. ב"על הניסים" אנו אומרים בדיוק את ההפך. "מסרת גיבורים ביד חלשים…". מה שמודגש אינו אומץ הלב, התעוזה והגבורה של יהודה המכבי, למרות שאין ספק היה להם חלק חשוב בניצחון, אלא דווקא החולשה הפיזית והמיעוט המספרי שאיפיינו את המכבים, כמו גם את עם ישראל כולו במהלך ההיסטוריה. כל זה יכול ללמד אותנו קצת ענווה והרבה אמונה בקב"ה ששומר, משגיח ועוזר, וכבר אלפי שנים אוחז בידינו ומוביל אותנו דרך היסטוריה מליאת חתחתים וזאבים טורפים בדרך אל היעד.

• למה שמונה?  – כבר בגן הילדים למדנו לדקלם "כד קטן, כד קטן, שמונה ימים שמנו נתן…". אבל יסלח לנו המשורר – הנס לא התרחש במשך כל שמונת הימים. ביום הראשון הספיק השמן שנמצא בפך בצורה טבעית. רק מהיום השני היה זה נס שעדיין ממשיך הפך להספיק. מדוע באמת חוגגים שמונה ימים ולא שבעה? נענה אל השאלה דרך שאלה אחרת: מובן שכאשר השמן דלק יותר מיום אחד – כולם היו מופתעים ונרגשים – "כל העם אז התכנס, והכריז – אך זהו נס!!….". כל שכן לאחר יומיים, שלושה ושבעה ימים. אך מדוע, בעצם, אנחנו לא מתרגשים כבר מהיום הראשון? מדוע זה נראה לנו מובן מאליו ששמן צריך בכלל לדלוק ולספק לנו אור? התשובה היא שפשוט התרגלנו. שכחנו שמדובר במתנה מהקב"ה, בחסד שכלל אינו מובן מאליו. כך הוא לגבי השמן, וכך לגבי כל אותם חסדים אלוקיים יומיומיים העוטפים אותנו אך איננו חשים כלל בצורך להודות עליהם. וכי מחויב הדבר שיהיו לנו עיניים? ושהן גם תראינה? שלתפוז יהיה גם ריח נעים וצבע, ולא רק טעם? ובכלל – למה שיהיה לו טעם? ועד שאנו שואלים על הטעם – נשאל על האוכל עצמו – וכי זה מובן מאליו שזכינו למקור פרנסה, לאוכל, לבית? חנוכה הוא הזדמנות להיזכר בניסים שה' עושה, אך לא רק בניסים החריגים שמחוץ לדרך הטבע – אלא "על ניסיך שבכל יום עימנו… ערב ובוקר וצהרים"). אז אמנם שבעה ימים הם על נס השמן המיוחד, העל-טבעי, אבל יום אחד נוסף נועד לזכור להודות על הטבע עצמו, על חסדי אלוקים התמידיים, הנסתרים, שלא עוזבים אותנו אף לרגע אחד.

• ולקינוח קטע מעורר מחשבה – הנס הוא הטבע של החיים 

הרעיונות מבוססים על "חוג פרשת השבוע", הארותיו של הרבי מליובביץ זצ"ל. תודה גם לרב מיכי יוספי.