לפני שבוע פגשתי מכר ותיק לאחר שנים שלא התראינו. אחרי שעברנו את שלב החיבוקים והטפיחות ההדדיות על השכם, התפנינו לעדכונים על כל מה שהחמצנו מאז המפגש הקודם. כשהתעניינתי לגבי הבכור שלו, שלפי חשבוני התחיל השנה כיתה א’, הופתעתי לגלות שהוא כלל לא לומד בבית ספר. “‘הום סקולינג’, קוראים לזה”, הטעים האב הגאה מבלי לנסות להסתיר את שביעות רצונו, “מה לא שמעת? הטרנד הכי חם היום. סוף סוף הורים קלטו שלשלוח את הילד שלהם להצטופף בכיתה אחת עם עוד 30 ילדים ולספוג בסיטונאות את מה שמאכילים שם את כולם זה פשוט לא עובד. לפחות לא כשמדובר בחינוך, שכידוע לא עובד בשלשות. תבין, אני רוצה לתת לילד שלי את הטוב ביותר – בדיוק את מה שמתאים לו! מערכת בית הספר פשוט לא מסוגלת לספק את הסחורה הזו…”.
לא יכולנו להאריך בשיחה אבל כשנפרדנו חשבתי על כך שיש חיזוק מעניין לדבריו מסיפורם של התאומים המפורסמים בעולם. הם גדלו באותו בית ובאותה סביבה, ישבו על אותו ספסל לימודים וספגו חינוך זהה, ובכל זאת יום אחד באופן מפתיע נפרדו דרכיהם. עשיו יוצא לתרבות רעה, ותאומו, יעקב, מתגלה כאיש תם יושב אוהלים. כיצד נוצר כזה פער? האם עד היום אף אחד לא הרגיש בהבדל ביניהם?
הרש”ר הירש, מגדולי חכמי ישראל במאה ה-19, מציע תשובה מעניינת לתעלומה. הוא תולה את האשמה בחינוכם האחיד. גם עשיו, כך הוא טוען, היה יכול להישאר מחובר לרוח הטובה של בית אברהם ואף לרתום את כוחותיו הגדולים למענה. אך נפשו היתה שונה משל יעקב. ממילא הוא היה זקוק לחינוך מותאם ולמזון רוחני שונה משל אחיו. “המושיב את יעקב ועשיו על ספסל לימודים אחד ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החוכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד איתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד צדדי…” (פירושו לבראשית כה,כז). החכם באדם הרי כבר קבע שתנאי בסיסי להצלחת החינוך הוא התאמתו לנפשו הייחודית של התלמיד – “חנוך לנער על פי דרכו” (משלי כב,ו).
הבעיה היא שבמציאות החלום היפה של ‘חינוך אישי’ ו’ממוקד מטרה’ הוא כמעט בלתי אפשרי. מורה שזוכה להגיע לכיתה שיש בה ‘רק’ עשרים וחמישה תלמידים הרי הוא בר-מזל. לא נדיר שיגלה שרשימת השמות חוצה גם את רף השלושים. חלקם מבריקים ואחרים מתקשים מאוד. יהיו ביניהם מהירי קליטה שטרם סיימת את המשפט הקודם והם כבר דואים קדימה לעבר הנושא הבא, וכאלו שגם אחרי כמה חזרות איטיות לא בטוח שיבינו. המערכת הבית-ספרית כוללת בעייתיות מובנה של ‘מיטת סדום’ חינוכית של מורה העומד מול עשרות תלמידים ומוטל עליו ללמד אותם כאחת. בעיה דומה קיימת כמעט בכל משפחה ברוכת ילדים כאשר סביב שולחן השבת מתקבצים פעוטות בני שנתיים לצד מתבגרים בני שבע-עשרה כשלכל אחד תחומי עניין, רמה ושפה משלו. כיצד יצליחו ההורים לחבר ולעניין את כולם בשיח המשותף? (ועוד לא אמרנו מילה על אירועים המוניים כמו ליל-סדר מרובה משפחות וכדו’).
אם יש מי שציפה שאחרי כל זה נבוא להציע נוסחה שתפתור את הבעיה, צר לנו לאכזב. כמו רבים מאתגרי החיים, זו אינה בעיה מתמטית שיש בסופה פתרון חד-משמעי (מ.ש.ל). זוהי משימה מורכבת שעלינו להתמודד איתה בחוכמה באופן המיטבי האפשרי.
הצעד הראשון הוא המודעות לכך שיש בפנינו גן מלא פרחים בצבעים וגבהים שונים, ושכל אחד מהם זקוק להשקיה במזון חינוכי ובקצב אחר.
הצעד השני הוא לפתח דרכים שיאפשרו מתן התייחסות שונה לילדים שונים. כאשר מדובר בבית הספר זה ייתכן בדרך של חלוקה למגמות ולהקבצות, שיעורי עזר פרטניים לזקוקים לכך, הטלת משימות מורכבות מדרגות קושי שונות בהתאם ליכולות התלמידים ועוד. ההכרה בכך שיש ‘אינטלגנציות מרובות’ מזמינה להשתמש בכלים ובסגנונות למידה שונים כדי לקלוע ליכולת הקיבול של התלמידים השונים. המשימה המוטלת על המורה אינה קלה. הפיתוי להתמקד בקבוצת המצטיינים (או לחילופין, החלשים לימודית) ולכוון לשם את חיציו, גדולה. אך אם הוא שואף באמת לפתח ולגדל את כל תלמידיו, עליו להקפיד לוודא כל הזמן שאינו מאבד אף אחד בדרך.
כאשר מדובר במשפחה, המשימה במידת מה קלה יותר. אם יש שני הורים הם יכולים לחלק את ההתייחסות לילדים השונים ביניהם. ישנם דברים שמתאימים כמעט לכל גיל (סיפור, שירה משותפת וכדו’), כשכל ילד יכול לשאוב מהם את מה שמתאים לו, ומעבר לזה יש לדאוג להעניק לכל אחד מן הילדים את מרחב ההתייחסות והזמן המותאם אליו.
עלינו לזכור תמיד שאומנם יושבים מולנו כמה וכמה זוגות עיניים אבל מאחוריהן נמצאות נשמות שונות שזכאיות לחיוך וליחס שאין דומה לו.
יפורסם בעלון ‘שבת בשבתו’
