“ברור שאי- אפשר לצפות למאה אחוז הצלחה בדבר מורכב כמו חינוך”, הוא אמר והיטיב את המגבעת השחורה שלראשו, “אבל כשהתוצאות מראות על עשרים אחוז שזורקים את הכיפה, הרי שלא מדובר בפספוס קל. זהו כשלון מהדהד של החינוך הדתי-לאומי!”. בן שיחי נטל נשימה עמוקה, היישיר מבט והוסיף בטון מרוכך קימעא “תראה, בטח לא קל לך לשמוע את הדברים, אבל רק תדמיין מפעל מכוניות שאחד מכל חמישה כלי רכב יוצא ממנו פגום. הרי על המקום היו מעיפים את המנהל, לא כך?”. הוא המתין כמה שניות, מחכה שדבריו יותירו את הרושם הדרוש, ואז חתם את דבריו בנחרצות “חוששני שבמקרה שלנו לא מדובר בלפטר אדם כזה או אחר. דרך חינוכית ותפיסת עולם שאפילו הבוגרים שלה לא מאמינים בה, היא כשטר המזויף מתוכו, המעיד לכל שהוא פסול…”.
‘דע מאין באת’
קולות מאשימים על ה’פירות המקולקלים’ של החינוך הדתי-לאומי בוקעים לא פעם מן הכיוון החרדי. ההרגל המצוי להתחמק מראש מן הדיון בגלל צבע הכיפה של מי שעורר אותו, או לחילופין – מתקפה נגדית ומציאת פגמים בחינוך החרדי, אינם מניחים את הדעת ואינם פוטרים מלהתייחס לטענות לגופן. מסתבר שלא נפיק תועלת רבה מדיונים ארוכים מה האחוז המדויק של אלו שהכיפה נשרה מראשם, שהרי אף אם מדובר ‘רק’ באחד מעשרה זוהי תופעה מטרידה הדורשת התייחסות.
ראשית, כדי לא לחטוא לאמת חובה עלינו להביט גם על תחילת השרשרת ולא רק על סופה. לא רק על איך נראים הבוגרים כשהם מסיימים את המסלול, אלא גם מה היתה דמותם כשנכנסו אליו. לזכותו של החינוך הדתי-לאומי ייאמר ששעריו פתוחים למנעד רחב מאוד של קהלים, כולל בתים מסורתיים ואף חילוניים, המעוניינים לרשום את ילדם לבי”ס דתי. לפעמים זה נובע מסיבות ערכיות ולפעמים אפילו שיקולים של נוחות וקירבה לבית מכריעים. המשמעות היא שמערכת החינוך הדתית מכילה עשרות אחוזים של תלמידים שאינם באים מבתים תורניים המקפידים על קלה וכבחמורה, אלא רחוקים משם מאוד. לא מעט ילדים אף חווים ניגוד חריף בין המסרים והתכנים שהם קולטים בבית הספר לבין ההתנהגות המקובלת בבית ההורים. שמירת שבת כהלכתה, תפילה יומית ולבוש צנוע, אינם דברים המובנים מאליהם בלא מעט בתים כאלו. ממילא ברור שיהיו לכך השפעות משמעותיות גם על דמותם של בוגרי המערכת הזו.
עולם ערכים שלם
שנית, במובן מסויים החינוך הדתי עומד בפני אתגר מורכב וקשה שבעתיים מרעהו החרדי (ובאותה מידה – החילוני). קל ופשוט יותר לכוון תלמידים לדרך שצבועה בצבעי שחור-לבן. לחנך לערך מרכזי אחד של ‘לימוד תורה’ שלמולו הכול חיוור ובטל. לפסול מראש את האקדמיה והתקשורת, התיאטרון והספרות, ובכלל כל דבר שיש בו חשש קלקול ואפילו רחוק, ועלול להביאנו לידי ניסיון וביזיון. משימה מאתגרת הרבה יותר, אך גם אמיתית וקרובה לרצונו של הקב”ה, היא לכוון לדרך הנותנת מקום לערכים כולם – לשירות בצבא ולהשכלה, לפיתוח עצמי ולתרומה למדינה, לאיכות הסביבה ולתרבות, כשמעל כל זה נמצאת התורה שמכוונת ומאירה. הפוסעים בדרך זו מתמודדים עם ניסיונות ומצבים לא פשוטים, וממילא גם עלולים ליפול ולשלם מחירים גבוהים יותר על דרכם. אך אם אתה מאמין שרצון ה’ מאיתנו הוא לקדש את עולמו על פני כל מרחב החיים, לחיות לא רק כפרטים המסוגרים ב’גטו’ שלהם אלא כחלק מעם שלם המנהל מדינה מודרנית עם צבא, כלכלה ותרבות, הרי שלא נוותר עליה למרות המורכבות והקושי שבדרך.
מוכנים לחיים?
ואחרי כל זה עדיין יש מקום לחשבון נפש פנימי ולשאלות נוקבות שיעזרו לנו להשתפר ולכוון את עצמנו אל המטרה הגבוהה שאנו חותרים אליה. אנו מעודדים מאוד את הבוגרים/ות שלנו להמשיך לאחר התיכון במסגרות המשך (מכינה/מדרשה וכדו’) לפני ש’ייצאו לחיים’ בצבא או באוניברסיטה, ושמחים שיותר ויותר צעירים כיום בוחרים באופציה הזו. אך האם העובדה שהיא חיונית כאוויר לנשימה לכה רבים, ובלעדיה יש חשש כבד שהמטען שקיבלו בשתים עשרה שנות לימוד יירד לטימיון עם המפגש עם החברה החילונית ועם עולם הפיתויים שבחוץ, אינם מעלים שאלות על מה שהתרחש בשנות הלימודים הארוכות בין כותלי הישיבות, האולפנות והתיכונים הדתיים? מה עשיתם עם עצמכם שתים עשרה שנים אם כל-כך מהר המטען שספגתם שם מתפוגג? כשאתה רואה לא מעט חובשי כיפה וסורגותיה שאחרי שנה או שנתיים בצבא או באוניברסיטה צריך להתאמץ כדי להבחין בהבדל מהותי בינם לבין אחיהם החילונים, מבחינת סדר העדיפויות, צורת החשיבה, דרכי הבילוי ואפילו סגנון הלבוש, האם ייתכן שההכנה שנעשית להם לפני כן לחיים בישיבת ההסדר או המדרשה, אינה מספיקה או שאינה מכוונת מספיק למטרה?
אין לנו ספק באשר לאמת שמביאה איתה הדרך הציונית-דתית והבשורה הגדולה שיש בה עבור העם והמדינה. יחד עם זה לא נוותר על השיפור המתמיד ועל הצורך לעלות קומה כדי לבנות בוגרים המחוברים באופן עמוק לאמונתם ולדרכם.
