מנהג עתיק יומין בקרב עורכי עיתונים הוא לפאר את גיליון ראש השנה שלהם בשלל רשימות חגיגיות. מצעד אנשי השנה הנבחרים, עשרת הרגעים המרגשים/מצחיקים/מביכים/קדושים של השנה, שמות הבנים והבנות הפופולאריים ביותר, בקיצור, כל מה שיעזור לעם הנבחר לצלוח בשלום את שני ימי החג הארוכים. השנה זכינו לפנינה מיוחדת מבית היוצר של 'אתר החדשות המוביל בישראל' שפרץ לשידור בכותרת ראשית בזו הלשון: "דת ומדינה תשע"ד: אזרחי ישראל – חילונים וליברלים". שעות ספורות לפני התקדש החג, ובטרם מיליון וחצי ישראלים יתעטפו בלבן ויפקדו את בתי-הכנסת לתפילה ושמיעת קול שופר, אנו מתבשרים שכל זה הוא בעצם רק אחיזת עיניים. האמת, שונה בתכלית, והיא כמובן, חילונית, מתריסה ומנוכרת. הכתבה הצבעונית התבססה על מחקר של עמותת חדו"ש (חופש דת ושיוויון) ודיווחה בהתלהבות על רצונם של הישראלים להפריד את הדת מהמדינה, להכיר בגיורי הזרמים הלא אורתודוכסיים ואף ב'גיור חילוני', לפתוח מרכזי קניות בשבת, להעניק תעודת כשרות לעסקים מחללי שבת ועוד היד נטויה. הקורא התמים בקלות עלול ללכת שבי אחרי הגרפים הצבעוניים והמספרים החד-משמעיים מבלי לדעת שהעומד בראש העמותה הנ"ל הוא רבאיי רפורמי ולוחם ידוע במימסד הרבני, ואת תוצאות הסקר שהוזמן על ידו אפשר היה לנחש מראש גם מבלי להטריח את הסוקרים ולבזבז את זמנם של הנשאלים. מחקר 'מדעי' כזו מבטא את רחשי ליבו של הרבאיי ששילם עליו יותר מאשר את עמדתו האמיתית של הציבור בישראל. מה שנותר כעת הוא רק להביא לידיעת הקוראים את הסקר המרתק האחרון שערך ארגון החמאס בין תושבי עזה, ממנו עולה בבירור שרובם המוחלט של אזרחי העיר מציינים את תשע"ד כשנה של שגשוג, נחת וצמיחה (את תגובתם של אלו שהעזו לסבור אחרת לא ניתן היה להשיג). בקיצור, אם הונאת הציבור עדיין נחשבת כחטא במדינת ישראל, הרי שיש לאתר הנ"ל עוד דבר לבקש עליו סליחה לקראת יום כיפור הקרוב.
"בית כנסת זה לא בשבילי"
לא התכנסנו לכאן כדי להתווכח עם סקר כזה או אחר. מי שעמדתם של אזרחי ישראל בשאלות אמונה ושמירת מצוות באמת מעניינת אותו יוכל לחפש אחר תוצאות הסקר המקיף והיסודי של מכון גוטמן שמסקנותיו שונות בתכלית מהנ"ל. נבקש רק לשתף בחוויה קטנה אחת, ששופכת מעט אור על הקשר בין עם ישראל למסורת אבותיו ולאלוקיו.
כבר מספר שנים שביום כיפור איני מתפלל כלל בבית כנסת. אני זוכה לקחת חלק בפרויקט מופלא ושמו "מתפללים יחד" המתקיים מידי שנה בכ-300 מוקדים בכל רחבי הארץ. מתברר שיש חילונים שגם ביום כיפור – לבית כנסת הם לא יבואו! מדוע? כי 'זה מקום של דתיים'/'לא יהיה לי שם מקום'/'לא אדע איך להסתדר שם' ושאר סיבות שונות ומגוונות. בארגון צהר הלכו על קונספט שונה. מקום מפגש מוכר וידידותי יותר לאדם החילוני – המועדון היישובי או בית התרבות, ותפילה מונחית ומוסברת גם למי שתחביבו אינו לפקוד את בית הכנסת בכל שני וחמישי. עבורי זהו יום מאוד מאתגר. קשה להגיד שאני מספיק בו להתפלל. תפקידי הוא להנחות את התפילה. לעצור מידי כמה רגעים כדי לוודא שכולם נמצאים בעמוד הנכון, להסביר מה אנחנו עומדים לומר ומה משמעותו לגבינו, להגיש כיפה או סידור לעוד אדם שנכנס או להראות בחיוך למי שעומד נבוך בפתח מקום פנוי לשבת.
רגע של אמת
התוצאות מדהימות כל שנה מחדש. על השלט המתנוסס בכניסה לאולם כתוב 'עד 400 איש' אך מתברר שכאשר הלב פתוח יש מקום גם לשבע מאות (!) גברים, נשים וילדים להתכנס שם. יום ארוך של מפגש חי ומרתק עם נשמות המחפשות את הקשר שלהן עם היושב במרומים מסתיים ברגע השיא בו הקהל כולו עומד על רגליו וקורא אחרי החזן 'שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד, א-דוני הוא הא-לוהים, א-דוני הוא הא-לוהים…'. ואני מתמזג שם ביניהם, נישא על גלי ההתלהבות, כשברק של אנרגיה רוחנית מסוג שאנחנו הדתיים לא כל-כך מכירים מסנוור ביופיו. ובאותם רגעים קסומים מהדהדות מאליהן השאלות הנוקבות:
מי החצוף שמעז להגיד שעם ישראל הוא 'חילוני' ו'כופר'?!
מי הוא זה שהחליט שהדבר הקובע הוא ההתנהגות השוטפת בימי השיגרה האפורים, אולי מה שמכריע את הכף הוא אותו רגע של אמת, הקטן בכמותו אבל נשגב באיכותו, בו נושרות כל הקליפות ומתברר לעין כל מה באמת נמצא בתוך הלב?
האם ייתכן שהקיטלוג הנפוץ המפריד בסכין חדה בין אלו שיש פיסת בד מסוימת על הראש לאלו שאין להם, הוא חלקי ומטעה, ויש מדדים אחרים, עדינים ופנימיים יותר, לחיבור המופלא בין עם ישראל לאביו שבשמים?
האם ייתכן שיש אמיתות והארות שאין סיכוי שיופיעו בכותרת הראשית בעיתון, לא בגלל שאינן נכונות, אלא מפני שהן שייכות לרובד עמוק של חיים ושל משמעות ש'אתר החדשות של המדינה' פשוט לא מתקרב אליהן?
יפורסם בעלון 'שבת בשבתו'
