'יום נישואים', כך אומר פתגם ידוע, 'הוא משהו שגברים אף פעם לא זוכרים, ונשים לעולם לא שוכחות'. יש דרכים שונות לציין אותו, בהתאם לטעם, ליצירתיות ולמוכנות של בני הזוג להשקיע. אך מעבר לשמחה הפשוטה על כך שאנחנו ביחד ואוהבים, היום הזה מזמין אותנו להתבוננות נוספת על עצם הקשר שלנו. הוא קורא לנו להביט יחד במראה ולשאול את עצמנו – מה טיבה של מערכת היחסים שלנו?
ידיד נפש
גם ראש-השנה הוא סוג של 'יום נישואין'. ביום הזה לפני אלפי שנים נברא האדם, ובאותן שעות גם התרחשה ההתקשרות בינו לבין ריבונו של עולם שדיבר אליו וציווה אותו. עצם הקשר בין אלוקים נשגב ואינסופי לבשר ודם מוגבל וקרוץ חומר, הוא פלא בלתי נתפס. אך מרתקת לא פחות היא שאלת מהות הקשר.איך להגדיר את מה שקורה בינינו לבין ה'?
הדימוי הבסיסי שעולה לנו בראש הוא של מלך ועבד. בכל ברכה אנו מכנים אותו "מלך העולם" והתנ"ך והתפילות מלאים בהצגה שלנו כעבדים לפני אדונם. אופציה שניה היא של אבא ובן. "כְּרַחֵם אב על בנים כן תרחם ה' עלינו", התחנן דוד, ומאז כולנו פונים לה' כילדים המתרפקים על אביהם ומבקשים שיעזור ויגן עליהם. יש המזדהים יותר עם האופן הראשון, ואחרים מעדיפים את השני. מה שבטוח הוא שהבדל תהומי מצוי ביניהם. ומה האמת? בואו ונמתין עוד רגע עם השאלה הזו.
מידי שבוע, ברגעים הקסומים שהשבת פורשת עלינו את כנפיה, שרים בקהילות רבות פיוט מיוחד ומעורר השראה – "ידיד נפש". הוא חובר בצפת לפני כארבע מאות שנה על ידי המקובל רבי אלעזר אזכרי, וכונה על ידו "בקשה על הייחוד וחשק האהבה". אלא שאם עד כה אלוקים היה עבורנו מלך או אב, אנו מופתעים לגלות שהמבחר גדול בהרבה. כעשרה דימויים שונים (!) מוצעים בפנינו, ביניהם 'ידיד נפש', 'מחמד ליבי', 'אהוב' ועוד, מאחורי על אחד מהם נמצא עולם ומלואו. ואנחנו עומדים אל מול שפע ערוצי הקשר עם אלוקים ומתחילים להתבלבל – האם אנו אמורים לבחור ביניהם? האם צריך שכולם יהיה קיימים כאחת? האם דבר כזה זה אפשרי בכלל?!
'אתה' אלוקים
מרוב שהתרגלנו להתפלל ולהתפייט אנחנו שוכחים להזדעזע מהאופן בו אנו מעזים לפנות לריבונו של עולם. תארו לעצמכם שרב ראשי לישראל היה מופיע לביקור בביתנו. כיצד היינו פונים אליו? מובן שנעניק לו כבוד והערכה מקסימאליים, כיאה למעמדו. "כבוד הרב, אנחנו שמחים מאוד שהרב כיבד אותנו בביקורו. אפשר להציע לכבודו משהו לשתות?". ברור שאף אחד לא יפנה אליו בגוף שני ויאמר "אתה רוצה לשתות משהו?". וראה זה פלא, מאה פעמים ביום אנחנו מעזים לפנות לאלוקים במילה 'אתה' מבלי להניד עפעף – "ברוך אתה ה'…בורא פרי העץ". הייתכן?!
השילוב הראוי
נוסח הברכה שתיקנו לנו חז"ל נותן בידינו מפתח לעיצוב מערכת היחסים בינינו לבין ה'. כל הנאה, מצווה או אירוע משמעותי מזמינים אותנו להתרומם ולראות אותם כצוהר נוסף לקשר בינינו לבין הבורא. הברכה היא האמצעי, החוט המקשר, שנועד לסייע לנו לרקום את המארג הזה. היא פותחת במילים "ברוך אתה ה'", וקוראת לנו להפוך את סימן השאלה הגדול שהצבנו קודם לסימן קריאה. כן, בגוף שני, נוכח, הכי קרוב שרק אפשר, אנו פונים אל אלוקים שבשמים ואומרים לו 'א-ת-ה'. לצידנו, קרוב, אוהב – כמו אבא. אומנם, מי שיראה את הקשר עם הקב"ה רק בפריזמה הזו, עלול לפספס הרבה מאוד. הברכה ממשיכה ומזכירה שלצד זה שמדובר באבא, אנו עוסקים ב'אלוקינו מלך העולם', וממילא מסתיימת במעבר חד – "שהכול נהיה בדברו". לא 'בִּדְבַרְךָ' כמו שהיה מצופה על פי תחילת המשפט. אנו עומדים מול ריבון כל העולמים, אשר מלך בטרם כל יציר נברא, וגם אחרי ככלות הכול לבדו ימלוך נורא.
האם אפשר לשלב את שתי התפיסות ביחד? כנראה שכן. הרי גם בקשר זוגי, אפשר למצוא גוונים שונים. גבר ואישה יכולים להיות זה לזו – שותפים בניהול בית וגידול ילדים, חברים טובים וידידי נפש כמו גם אהובים בקשר רומנטי. דווקא ריבוי הערוצים עשוי ליצור סימפוניה מוזיקאלית שלמה שהיא שירת החיים של האדם. מובן שנוסחת השילוב משתנה מאדם לאדם ומדור לדור. היו תקופות בהן הודגש הפן של עבדים לפני אדונם, והיו שבלטה בהם האהבה הבוערת או ההתרפקות הילדותית. ייתכן גם שאצל אותו אדם עצמו יהיה הבדל בין שלבים שונים בחייו, או בין תחומים שונים באותו הזמן. חודש אלול שבו "אני לדודי ודודי לי" הוא הזדמנות מבחינתנו לשאול – מה קורה ביני לבין ה'? איזה מין קשר יש לנו? ואולי גם – האם השנה ארצה שיהיה אחרת?
