"זה לא מסובך להבין", הוא הגביה את קולו ועיניו נצצו במבט כועס, "ניצחון הוא דבר מאוד ברור. עם או מדינה מוכנים לעשות למענו הרבה מאוד. אבל אם אחרי יותר משלושים ימי לחימה אתה מוצא את עצמך מגשש בתוך ערפל סמיך, כנראה שמשהו התפספס בדרך…". הוא לקח נשימה עמוקה וכדי לוודא שדבריו הובנו עד הסוף, המשיך בהמחשה: "תאר לעצמך שאלופת אירופה בכדורסל, מכבי תל-אביב, משחקת מול עירוני קריית גת. מי תהיה המנצחת? לא קשה לנחש. השאלה היחידה היא האם זה ייגמר בשלושים הפרש או אולי בארבעים. אם מכבי תנצח בארבע נקודות אחרי הארכה, זה כבר מרגיש יותר כמו להפסיד, אתה מבין מה אני אומר?!…".
ה'ניצחון' של החמאס
הטענה הזו והתחושות שהיא מעוררת דורשים התמודדות, אך למען האמת והדיוק ההיסטוריים חייבים לפתוח בתיאום ציפיות. מי שדימיין לעצמו תמונת ניצחון בה החמאס מניף דגל לבן ומבטיח שמכאן ואילך יגור זאב עם כבש והיריות היחידות שייצאו מעזה יהיו בחתונות – שגה בדמיונות. זה פשוט לא עובד ככה. לפחות לא במציאות המורכבת שאנחנו חיים בה. יתירה מזו, הרי ברור שגם אם צה"ל היה כותש את עזה עד דק ולא מותיר בה אבן על אבן, החמאסניק האחרון שהיה שורד היה זוחל פצוע ושותת דם מבין ההריסות, ואת היד שעוד נותרה לו היה מניף אל-על בסימן וי ומכריז בביטחון "ניצחנו!". בצד שלנו לעומת זאת תמיד הצטיינו בביקורתיות יתירה ואף מוגזמת לעיתים, מבלי לשים לב שהיא מאפילה על ההישגים העצומים שהיו.
"הנותן לך כוח לעשות חיל"
שנית, חשוב להבהיר מה היה מונח על כף המאזניים. מהרגע הראשון השאלה לא הייתה מי ינצח. למה? כי טרור אינו יכול לנצח מדינה. כל שהוא מסוגל לעשות הוא לזרוע אימה ובהלה, לשתק וליצור תחושת חוסר אונים. במישור הזה החמאס נכשל כשלון חרוץ. במערכה האחרונה, שהחלה במבצע 'שובו אחים' והסתיימה ב'צוק איתן', עם ישראל זקף קומתו והתגלה בגדולתו ויופיו. הכינוי 'עם קשה עורף' קיבל פתאום מובן חיובי, עם גילויי אורך רוח וחוסן מעוררי התפעלות ותחושה מופלאה של אחווה. גל מטהר של אחדות וגאווה לאומית שטף את עם ישראל, ואפילו התקשורת הישראלית הפתיעה בגילויי פטריוטיות לא שיגרתיים.
כמובן שבשדה הקרב התבררה שוב מעל לכל ספק עליונותו המוחלטת של צה"ל. בשבועיים של עבודה מקצועית ומדויקת מחקו כוחותינו שבע שנות עבודה מפרכת של ארגוני הטרור בחפירת מנהרות התופת. בכל עימות פנים אל פנים מול לוחמי צה"ל יצאו המחבלים כשידם על התחתונה, כשבמנוסתם הם מותירים אחריהם שובל ציוד ואמצעי לחימה, כמו גם פצועים מדממים המופקרים בשטח. חלקים נרחבים מעיר החמאס נהרסו עד היסוד והפכו לעיי חורבות כשכוחות צה"ל מצליחים לחסל תוך כדי זה כאלף מחבלים. אחוז הקצינים הגבוה בין הנפגעים בכוחותינו רק מלמד עד כמה הסיסמה 'אחריי!' היא הקוד המנחה את מפקדי צה"ל, לעומת הנהגת האויב הפחדנית המתחבאת כעכברים במחילותיהם במעבה האדמה ושולחת אחרים להיהרג למענם. היכולת הטכנולוגית של 'כיפת ברזל' הדהימה את העולם כולו, כולל חיזבאללה ואיראן, כשלצד זה אי אפשר להתעלם מ'כיפת שמים' שסוככה עלינו כשגשם קטלני של שלושת אלפים טילים חתך את השמים. אם לפני חודש היו מספרים לנו שבמתקפה כזו לעבר מרכזי אוכלוסייה יהיו כה מעט נפגעים, לא היינו מאמינים. אם זה לא נקרא נס, קשה לומר מה כן. כשאנו פותחים את ספר הספרים וקוראים על הניסים שהתרחשו בימי קדם, אנו מתמלאים ביראת כבוד והתפעלות. האם אנחנו קולטים שאנחנו הפרק הבא בתנ"ך?
צה"ל הפגין במערכה הזו התנהלות ערכית ומוסרית שלא רואים באף צבא בעולם, והפער העצום בין מדינה המגנה על ילדיה וחסה אפילו על ילדי האויב, לבין מי שמכוון את טיליו גם לעבר גנים ובתי חולים כדי לקטול כמה שיותר נשים וילדים ומשתמש אף בילדיו שלו בתור מגן אנושי, זועקת לעיני כל אדם מוסרי וישר בעולם כולו.
תמונת הניצחון שלנו
לטובת מי שבכל זאת חיפש את 'תמונת הניצחון' שתיזכר לדורות כסמל המלחמה, אפשר להציע לא מעט כאלו. זה מתחיל מתמונה מליאת הוד של שלוש אמהות יהודיות, הניצבות חדורות רוח ואמונה, מול עם שלם המתפלל לשלומם של שלושה נערים חטופים. זה ממשיך בתמונת התגייסות עצומה של רבבות אנשים שלא מהססים לרגע, עוזבים בית, עבודה ועיסוקים, עולים על מדים ויוצאים לסכן את חייהם למען אחיהם. את הצעד שלהם מלווה נחשול אהבה עצום שעוטף את תושבי הדרום ואת חיילי צה"ל בשפע של מכתבים מרגשים, ציורי ילדים ומשאיות של אוכל וממתקים. מתברר שהעם שבימי שיגרה עולים ממנו לא מעט קולות של ויכוחים וחילוקי דעות, יודע ברגע האמת להניח את הטפל, לאחוז בעיקר ולגלות שלב אחד פועם בתוכו. זה עובר דרך תמונת דף הקרב של מח"ט גבעתי, סא"ל עופר וינטר, שמכריז אל מול חייליו "אני נושא את עיניי לשמים וקורא עמכם 'שמע ישראל'. ה' א־לוהי ישראל, היה נא מצליח דרכינו אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל נגד אויב המנאץ שמך". וכמובן שאי אפשר בלי תמונת שלושים אלף איש המגיעים לחלוק כבוד אחרון למקס שטיינברג הי"ד, 'חייל בודד' אותו לא פגשו מעולם. אבא שלו, שהגיע לראשונה בחייו מארה"ב, עומד לפני מיטת בנו ומכריז: "עכשיו אני מבין, בני, למה עלית לישראל". גם הפעם מתברר שהעם שצלח כבר ארבעת אלפים שנות היסטוריה, והצליח להתגבר על כל כוח ומכשול שעמד בדרכו, ממשיך באמונה, בגבורה ובאחדות גדולה – לנצח! ואנחנו שזכינו לראות את כל זה יכולים לבקש רק דבר אחד. שהרוח הגדולה שהתגלתה תמשיך לדחוף קדימה את הספינה של עם הנצח לעבר חוף מבטחים.
