דור שלם נמצא מבחוץ

בערך פעם בשבוע יוצא לי להיות בחתונה. כרב, אני זוכה לערוך לא מעט חופות, כמעט כולן של זוגות חילונים. הרגעים המרגשים של החופה הם זמן קסום ומופלא, ולהיות חלק מזה זוהי חוויה עצומה ומרגשת גם בפעם המאתיים שזה קורה.

בזמן האחרון שמתי לב לתופעה מעניינת. מספר הצלמים בחתונה. אם בעבר זוג שמתחתן היה שוכר את שירותיו של צלם אחד, הרי שֶעִם השנים הצוות המקצועי התרחב לשניים או שלושה אנשים. בשנים האחרונות חלה התפתחות דרמטית נוספת. הכרוז מודיע שהטקס עומד להתחיל והקהל מתבקש לגשת אל החופה. אתה לוקח לגימה אחרונה מן הכוס שבידך, מניח אותה על הבר וזורם עם קהל המוזמנים לעבר היעד. אך בהגיעך לשם נדמה לך שטעית בכתובת. נקלעת בטעות למסיבת עיתונאים ענקית. עשרות ידיים מונפות אל-על ומכוונות טלפונים סלולאריים אל עבר הזוג המלכותי. הם נדחפים ודוחפים, שולחים מרפקים ומשפרים עמדות, והכול במאמץ לקלוט תמונה טובה של האירוע. השיא היה כשפעם אחת, תוך כדי החופה, בעודי נוטל את הכוס כדי לברך את הברכות אני קולט את החתן המאושר שולף מכיס מכנסיו את הטלפון, מכוון אותו אל בחירת ליבו ואומר לה “מאמי, תעשי חיוך…”.

לאחרונה הזדמנתי למסיבת סיום שנה בגן של בני חמש. היה מדהים לראות שם שלושים ילדים, שישים צלמים, ו…אפס הורים. גם אבא וגם אמא אחזו מצלמות בידיהם, והיו עסוקים בלתעד בקפדנות את יורש העצר מבלי להחמיץ חלילה אף מבט או חיוך.

אז מה רע, אתם שואלים? מה הבעיה בזה שאנשים מצלמים ומשתפים את הקרובים לליבם בחוויות שלהם?

 

תוכנית ה’התנתקות’

מתברר שכבר לא מדובר בתחביב סתמי ובלתי מזיק. זה הפך לסוג של אובססיה ההולכת ומשתלטת ומשפיעה על מצב נפשי של דור שלם. דור שבמקום להיות נוכח, מחובר ולוקח חלק אמיתי במה שקורה מולו, הוא פשוט נמצא מבחוץ. מבלי להרגיש הפכנו להיות עַם של עיתונאים. אנו מעדיפים לתעד את הרגע יותר מאשר לחיות אותו. במקום לצפות בהופעה, להתרגש מחתונה או להנות מיופי של שקיעה מדהימה, אנחנו מרוכזים בלצלם אותן. הפכנו למתעדים אובסיסיביים הממירים את המציאות בצילום מעובד שלה. המוטו הוא לצלם ולרוץ לספר לחבר’ה, והתחושה היא ש”אם אתה לא צלם אתה לא קיים”. התוצאה היא שמרוב עניין לא להחמיץ את החוויה היא פשוט יוצאת מוחמצת.

 

מישהו רואה אותי?

בשנה האחרונה התחולל צעד נוסף. אם בעבר כדי להצטלם היית צריך אדם נוסף שיחזיק את המצלמה ויכוון אליך, היום גם הוא מיותר. הטרנד החדש שכבש את העולם פועל בשיטת עשה זאת בעצמך. ‘סלפי’, קוראים לזה. מילון אוקספורד הכתיר אותה כמילת השנה של 2013, לאחר שזיהה עליה של 17,000 אחוזים בשימוש בה. בני נוער ומבוגרים, אנשים מן השורה וסלבריטאים, מקיימים בהידור את מצוות חז”ל “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו“. ביום ובלילה, באירועים חגיגיים ובסתם רגעים של חול, בלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך, אנשים עסוקים באובססיביות תמוהה בסדרת צילומים בלתי נגמרת. זה היה עוד נסבל לו היו שומרים זאת לעצמם. אלא שֶאֵל היסטריית הצילומים מתלווה התעקשות קדחתנית למהר לשתף בזה את כל העולם – בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. “הנה אני. בחיוך מגוחך ומבט מתחנחן. קבלו אותי, והכי חשוב, עשו טובה. אל תשכחו לעשות לי לייק…”.

 

נסיכה בלי עדשה?

האם יכול להיות שהעיסוק הרב הזה בעצמי, במראה שלי, בתשומת הלב והתגובות שאקבל, לוקחים אותנו מבלי שנרגיש למקום לא טוב? האם ייתכן שיש משהו לא בריא מבחינת הנפש ועבודת המידות בנטיה לשתף את כולם בכיצד ‘אני אוכל’, ‘אני מטייל’, ‘אני מבלה’, ‘אני מכייף’? האם יכול להיות שתמורת הדחף לצלם כדי להנציח את הרגע ולשמור אותו אל העתיד, אנחנו מחמיצים בעצם את ההווה? האם באמת נשב יום אחד ונצפה באינספור התמונות שאנחנו מנפיקים כל הזמן או שהם ימשיכו להעלות אבק בכרטיס הזכרון המורחב במכשיר שבידינו? האם ייתכן שתמורת נזיד העדשים של ‘להנציח’ או ‘לקבל תשומת לב’, אנחנו מפסידים בעצם את החיים האמיתיים, את החוויה וחיבור העמוק אל מה שקורה לנגד עינינו?

 

* תודה לרב יונה גודמן

כתבו תגובה

רוצים לא לפספס את התכנים והסרטונים החדשים?


הצטרפו לקהילת ‘מילה טובה’ וקבלו פעם בשבוע חינם
 את הניוזלטר שלנו עם מענה על השאלות הכי בוערות
סרטוני השראה וכלים מעולים לחיים:

דילוג לתוכן