שאלה: החבר'ה אצלנו בכיתה ב'היי'. מאז שמכבי ת"א זכתה בגביע אירופה כולם מדברים כל הזמן רק על זה. היו אפילו שניים שקיבלו כמתנת בר מצווה נסיעה לפיינל פור למילאנו עם אבא שלהם. הם חזרו משם עם מיליון סיפורים כמה זה היה מדהים וכולם נורא מקנאים בהם. כשניסיתי להגיד שזה לא ביג דיל ושאנחנו סתם מתעסקים בשטויות, ירדו עלי שאני לא מבין כלום. מישהו אפילו אמר שיש קידוש ה' בזה שקבוצה מישראל מצליחה לזכות במקום הראשון בכדורסל האירופי. מה דעתכם?
תשובה: אין ספק שספורט הוא דבר חשוב. אדם צריך לשמור על גוף בריא וחזק כדי להשתמש בו בכל העוצמה ולעשות דברים טובים בעולם. מבחינה זו – לעשות כושר יכול להיחשב אפילו כסוג של מצווה.
אלא שכל זה נכון כשמדובר במי שמזיז את עצמו ויוצא לרוץ, לשחות או לרכב על אופניים. כמדובר בעשרות אלפים היושבים ביציעים ושואגים בהתלהבות או מגדפים בכעס את חבורת המקצוענים השרירית והמיוזעת שמתרוצצת על המגרש, הרי שמדובר בעוד סוג בידור ודרך לשרוף את הזמן ולא יותר מזה. אומנם, יש אנשים שלטובתם ולטובת העולם מוטב שיתעסקו בהבל ובשטויות מאשר יַפנו את המרץ שלהם לדברים שליליים, אך להגיד שיש בזה קידוש ה' זו הפרזה מוגזמת. בפרט שעיקר הקרדיט על ההישגים רשום על שמו של ליגיון הזרים שתמורת לא מעט דולרים רתם את שירותיו לטובת הקבוצה (איזה מין שם זה סופוקליס שחורציאניטיס?), והבדיחה הנושנה על כך ש'מכבי' זה ראשי תיבות – 'מי כאן בכלל יהודי', מעולם לא הייתה אקטואלית יותר. הם לא יודעים מילה בעברית, ציונות ומדינת ישראל מדברים אליהם כמו שמזכ"ל האו"ם מבין בפרשת השבוע, ולא בדיוק ברור איפה יש כאן מקום להערצה ולהתפעלות ברמה האישית.
אין ספק שעם ישראל הוא העם המוכשר ביותר בעולם. האחוז המדהים של זוכי פרס נובל יהודים במאה השנים האחרונות הוא רק המחשה קטנה לעניין. אך מה לעשות, עם כל הרצון הטוב אנחנו חייבים להודות שהצד הספורטיבי ונפח השרירים וגמישותם, אינם הצד החזק שלנו. כמה שנתאמץ ונשקיע, את המדליות באוליפיאדה ימשיכו לגרוף בעיקר הסינים והרוסים. הבשורה הגדולה שלנו לעולם היא דווקא בתחום המוסרי. התנ"ך, עשרת הדיברות, החזון של תיקון העולם – אלו הדברים הגדולים ביותר שהענקנו לאנושות.
אז מי שרוצה לצפות פה ושם באיזה משחק –אפשר, אך שיזכור תמיד שזה רק 'פסק זמן'. את המשחק עצמו אנחנו, כיהודים, משחקים על מגרש אחר בכלל.
