אחד הדברים המוזרים המתרחשים מתחת החופה קורה ברגע שבירת הכוס. בשניה בה החתן מצליח לבצע את המשימה הנועזת, לכוון את רגלו אל היעד ולנתץ לרסיסים את הכוס האומללה, פוצח הקהל בקריאות מזל טוב נלהבות. קצת שוכחים שאחד הטעמים המרכזיים למנהג הוא זכר לחורבן ירושלים והמקדש, אירועים קשים וכואבים שאין קשר בינם לבין צהלות השמחה והתרועות. סיבת התופעה היא הקושי הנפשי שלנו להכיל ניגודים. קשה לנו לשאת את העובדה שבתוך אירוע שמח שכזה משולב רגע עצוב המנוגד באופיו לאווירה הכללית. הנטיה האנושית היא להמשיך באותו מסלול בו האדם צועד מבלי פניות חדות ימין ושמאל, ובוודאי שלא פניית פרסה חדש של מאה ושמונים ומעלות.
השבוע נחווה קושי דומה במפגש בין שני ימים משמעותיים. יום העצמאות הבא עלינו לטובה אינו עומד בפני עצמו אלא צמוד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ה'הדבקה' של שני הימים האלו גורמת לנו להרגשת חוסר נוחות בעיקר בנקודת התפר שביניהם. איך אפשר לעבור ברגע אחד מתחושת כובד ראש, אבל וגעגועים למי שאיננו, להרגשת שמחה מתפרצת, ריקודים ותפילות הודאה?! אנחנו בני אדם עם רגשות, לא מכונות שאפשר לעשות בהן סוויץ' ולהעביר את המתג ממצב למצב.
ובכל זאת, למרות הקושי, אין דבר אמיתי יותר מן החיבור הזה והוא הכרחי כדי לתת ליום הזיכרון את הציביון הנכון שלו. כי כל אותם חיילים קדושים שמסרו את נפשם לא נהרגו בתאונת דרכים סתמית ומתסכלת. הם מתו על הגנת העם והארץ וכדי שאנחנו נוכל לחיות כאן בשלווה ובביטחון. הדבר מעניק משמעות עצומה למוות שלהם, כמו גם לחיים שלנו. כי אם אנחנו זוכרים שצעירים מוכשרים שכל העתיד לפניהם, בחרו למסור את נפשם כדי שאנחנו נוכל להמשיך ולחיות כאן, זה מחייב אותנו ומטיל עלינו אחריות גדולה – לחיים משמעותיים הרבה יותר! ואם יום העצמאות של מדינה בנוי על גבי מזבח של יום זיכרון עתיר קורבנות, עליה לשאול את עצמה כל הזמן – מהו הדגל שאני מרימה? מהי הבשורה שעליי להביא לעולם ולאנושות? לבנות אומת סטארט-אפ ב'שוויץ של המזרח התיכון' או להקים ממלכת כוהנים וגוי קדוש שתחולל מהפכות ותתקן עולם במלכות ש-די?
יהי רצון שנזכה השנה לגלות תשובות נוספות ועמוקות יותר לשאלות האלו.
חג עצמאות שמח!
