מה עשית היום?!

"יום אחד הגעתי הביתה בסוף יום עבודה. השעה הייתה שעת דמדומים. הסתכלתי על החצר והרגשתי שמשהו לא רגיל מתרחש, משהו מדאיג. דלת המכונית של אשתי הייתה פתוחה וכל הניירת מפוזרת על הרצפה ליד המכונית. שער החצר ודלת הבית היו פתוחים ושלושת ילדיי לבושים עדיין בבגדי הבוקר, מלוכלכים בבוץ, שיחקו בקולי קולות בחצר ולא שמו לב למתרחש סביבם. על הדשא היו פזורים חלקי לבוש, מסמכים שונים והרבה צעצועים. הילדים פתאום הבחינו בי ורצו אליי. "איפה אמא?" שאלתי. "לא יודעים", הם ענו, "אבא, אנחנו רעבים, נגמרה לנו הבמבה". מה קרה? אולי משהו נורא, איפה אשתי? היא יודעת שאני מגיע מאוחר וצריך לרוץ לשיעור היומי שלי. אולי היא לא מרגישה טוב? אבל גם כשהיא חולה היא לא מרשה לעצמה להשאיר את הבית ככה. נכנסתי אל הבית החשוך והדלקתי את האור. הכל היה מבולגן. בכיור מלא כלים, חטיפים מפוזרים על השיש, שאריות אוכל על השולחן. לפתע קלטה עיני פתק מודבק על המראה. לקחתי את הפתק בידיים רועדות וקראתי את כתה ידה של אשתי: "בעלי היקר והאהוב היום עשיתי את זה באהבה, אשתך". ליבי החסיר פעימה. ריבונו של עולם, מה היא עשתה?! איפה היא?! עליתי במדרגות וקראתי בשמה כמה פעמים אבל היא לא ענתה. הדפתי את דלת חדר השינה ואז ראיתי אותה שרועה במיטה מתחת לשמיכת פוך מפנקת. עיניה עצומות, ועל אוזניה אוזניות. נגעתי בה, הזזתי אותה והיא פקחה עיניים.

"שלום", היא לחשה לי. הורידה את האוזניות ושאלה: "מה נשמע?".

לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. "מה קרה", היא שאלה, "למה אתה כל כך חיוור?!".

"אני צריך לשאול אותך מה קרה. מה זה כל הבלגן בבית? למה הילדים לא אכלו? ומה משמעות הפתק הזה על המראה?".

"אאההה…זה. כן, היום עשיתי את זה".

"את מה?!", שאלתי שוב בדאגה, כמעט בצעקה.

"אתה זוכר שבכל פעם שאנחנו מתווכחים", היא התחילה לספר, "אתה אומר לי שאתה עובד קשה מהבוקר עד הערב."

"נו…".

"ואני לא עושה כלום?…".

"נו…".

"אז היום עשיתי את זה".

"מה עשית?!".

"כלום!!!".

(מקור הסיפור לא ידוע, אבל יותר מידי אנשים אומרים שהם מבינים טוב על מה מדובר…)

________________________________________________________________

כנראה שזה פשוט הרגל גברי. משהו בגֵנים, שיש לו שורשים קדומים אי-שם בפרהיסטוריה. זה הרי קרה כבר לאדם הראשון. "האישה אשר נתת עימדי, היא נתנה לי" (בראשית ג,יב). היכולת המופלאה לקבל מאלוקים את המתנה הכי מדהימה בעולם, ובמקום להכיר תודה ולהעריך אותה – לזלזל בה ולהאשים אותה. מאז ועד היום המשיכו הגברים לדבוק באותה מסורת מגונה. הנוהל הגברי להתנשא, לנצל, להתחמק מאחריות, ולבסוף להטיל את האשמה על הצד השני, הוא הרגל החוצה מגזרים, עדות ודתות.

חז"ל, לעומת זאת, ידעו להעמיד את הגברים על מקומם ולנסח את הקביעה ההפוכה "כל השרוי בלא אישה – שרוי בלא תורה, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה (יבמות סב,ב). אם חשבת, ידידי, שאתה השמש הזורחת, והיא רק ירח כהה המקבל ממך את אורו, כדאי שתחשוב שוב…

סופר-וומן

מעולם לא היה קל להיות אישה. ובכל זאת נדמה שבעידן המודרני המשימה קשה מתמיד. הצורך להתמודד בו בזמן בכמה חזיתות, כשכל אחת מהן יכולה למלא את סדר היום ולשאוב את הכוחות עד תום, היא דבר שאין להקל בו ראש. להיות במקביל – אמא, רעיה ואישה עובדת, שלוש משימות שכל אחת מהן אתגר כבד בפני עצמו, הוא דבר מעורר התפעלות שלא לומר הערצה. כשמדובר בנשים דתיות הפלא כפול ומכופל. לא נדיר למצוא ילדה בת 22 שצריכה לבנות זוגיות, לשאת הריון, לתחזק בית, תוך כדי נסיעות טרחניות ללימודי מקצוע מתישים. ב"ה שיש היום יותר מוּדעוּת לחובתם של הגברים להיות שותפים בנשיאת הנטל המשפחתי, אך נדמה שעדיין אנו רחוקים מלמצוא את האיזון הנכון וההוגן במשימה הזוגית של הקמת וניהול בית בישראל.

חג הפסח הוא הזמן בו זכינו להיגאל בזכות נשים צדקניות. מאז ועד היום הן ממשיכות להוביל ביד רמה את המשפחה ואת הבית, ולנווט את הספינה המטלטלת לחוף מבטחים בים החיים הסוער. כשנעמוד שם ליד שולחן הסדר יש לנו הזדמנות מיוחדת לא להסתפק ב'אשת חיל' סטנדרטי ומסורתי, אלא לגמור עליה את ההלל. "תודה לך, אשתי, שאת כל כך נפלאה. תודה שאת מקשיבה ורגישה, עדינה ומכילה, סבלנית וחרוצה. תודה שאת סובלת אותי גם ברגעים הקשים, ויודעת לתמוך, לדחוף ולומר תמיד את המילה הנכונה שתיתן לי כוח ונחמה. אני כבר ילד גדול ולכן כבר לא גונב את האפיקומן. אבל לוּ הייתי עושה זאת, והיתה לי בקשה אחת ויחידה שהייתי יכולת לבקש מריבונו של עולם, לא היה לי ספק לרגע. הייתי מבקש שוב – אותך!".