העולם, כידוע, מתחלק לשתי קבוצות: דתיים וחילוניים.
דתיים כידוע הם אנשים מצווים ומשועבדים לתורה, משועבדים לרב, משועבדים לאמונות ודעות קדומות. חירות הרוח האינטלקטואלית זרה להם, ועל זכות הבחירה עדיין לא שמעו.
בקיצור, קבוצה משעממת שאין טעם להרחיב עליה את הדיבור.
החילוניים, לעומתם, הם קבוצה מרתקת, טיפוסים הרואים דברים אמיתיים, הבוחרים בכל יום מחדש את דרכם בחיים. אילו היה מתאפשר לקאמי להציץ בהם היה ליבו מתמלא דיצה, ומיד היה אומר לנו: על אלה כתבתי. הנה הם הספקנים האמיתיים, אנשי הרוח, המורדים מלאי העוז, בני החורין שאינם מקבלים עליהם סמכות חיצונית.
רבים הם החילונים הטובים, ואני דווקא על חרותה בחרתי לכתוב. חילונית צנועה אחת מני רבות.
חרותה משכימה בשבע וחצי לקולו של אלכס אנסקי, המצווה עליה לקום לקום לקום. גרונה של חרותה צורב. בכל זאת היא מדליקה לה סיגריה, ויושבת במטבח לשקול את צעדיה. חילוניים הרי מתאפיינים ביכולתם לבחור. היא מטלפנת לבוס שלה, ומודיעה לו שתאחר לעבודה. הבוס של חרותה אדם נדיב ביסודו, ולפיכך הוא מאחל לה בריאות. חרותה מרוצה שיש לה בוס נדיב כל כך. בתחושה של הקלה היא עושה את דרכה אל הרופא. במשך שעה ממתינה חרותה ליד דלתו, בחברת חולים אחרים המבקשים לעצמם מרפא. כשהיא נכנסת לחדר, היא מוצאת שהאיש הגדול בחלוק הלבן טרוד ועייף. הוא מציץ בגרונה וממהר לרשום דבר מה על פתק. “מה לא בסדר איתי”? היא מבקשת לדעת. – “סטרפטוקוקוס פיסטופילי” משיב לה הדוקטור, או לפחות זה מה שהיא שומעת. מכיוון שחרותה היא חילונית בעלת עוז רוח אינטלקטואלי, היא איננה יראה לחקור מהו אותו סטרפטוקוקוס . “חידק” , עונה הרופא ולא מוסיף. חרותה איננה זוכרת בוודאות חידק מהו, אך הרופא וודאי יודע , ועל רופאים צריך לסמוך. אם רופא אומר שיש חידק – וודאי שיש דבר כזה. רופא הרי לא ימציא סתם. הוא למד. הוא יודע.
נחפזת חרותה לבית המרקחת לקנות תרופה אשר תחסל את החיה הקטנה שבגרונה, ומשם למשרד להספיק עוד כמה הדפסות. עבודתה של חרותה איננה מעניינת במיוחד, אבל בן אדם הרי צריך לעבוד.
בשעות אחר הצהריים מצפה לחרותה הסוכריה של השבוע: הקורס שלה בפסיכולוגיה. סטימולציה אינטלקטואלית אמיתית. כי זאת עליכם לדעת: חרותה לא רק שהיא אישה חופשית, היא גם שוחרת השכלה. “הנפש מתחלקת לשלושה חלקים” היא מספרת למורה שלה. “ומהם? איד, אגו וסופר אגו”. המורה שמח, חרותה שמחה. אין היא יודעת בוודאות נפש מהי, אך אומרים לה שיש דבר כזה, והיא מאמינה שזה נכון.
בתחושה של עושר רוחני היא קופצת לבית הוריה. בימים ראשון ושלישי, וכמובן בערבי שבתות, מקפידה חרותה לבקר אותם. קשה לומר שהיא נהנית מביקורים אלו, אך כידוע משפחה והורים לא בוחרים. חרותה מספרת להוריה על הקורס שלה בפסיכולוגיה. הוריה אינם מתרשמים. “קורסים, שמורסים”, רוטן אביה, “מתי כבר תתחתני”? – “ומי אמר שאני רוצה להתחתן?”, מחציפה חרותה בעיזוז ספקני. בסתר ליבה יודעת חרותה שהיא משתוקקת להתחתן. מתוך רצון חופשי כמובן. כמה התרגשה אז בפורים, בגנון, כשיחד עם שאר הבנות התחפשה לכלה, ואיזו התרגשות צפונה לה בעתיד, כשתראה לדודה בלה האיומה למה היה כדאי לחכות. איזה חתן היא תביא להם, איזה חתן.
את המחלוקת המעניינת בנושא הנשואין, קוטעת אמא של חרותה. השעה תשע, ויש לצאת ידי חובת הצפייה ב’מבט’. יחד עם הוריה צופה חרותה בחדשות. מידה סבירה של הסכמה יש ביניהם בתחום הפוליטי, מכיוון שלמדו בתיכון באופן חופשי ואובייקטיבי את לקחי ההסטוריה. שלושתם, הפלא ופלא, ציוניים.
בתשע וחצי חוזרת חרותה לדירתה המרוהטת בצניעות אופנתית בצבעים אופנתיים. לשמחתה היא מצליחה לחמוק מן השכן הטורדני, המגלה עניין עז במצב הדיאטה שלה. באחת עשרה, לאחר ארוחת ערב מלאה ויטמינים (מה זה בעצם?) הולכת חרותה לישון. עייפה מיום של חירות ושל בחירה חופשית, היא ממהרת להירדם, חומקת לה אל עולם החלומות.
לילה טוב חרותה, לילה טוב חברים בני חורין, זמן לישון.
_______________________________________________
להרחבה בנושא – שני קטעים נוספים:
וסרטון: להתנתק כדי להתחבר:
https://www.youtube.com/watch?v=i1lEToRy3zQ
