שניהם עמדו זה לצד זה בבית הכנסת, מתפללים. האחד, בנו לצידו, תוסס וקופצני. הוא לעומתו לא שוקט לרגע, ממלא בנחישות את תפקידו ההורי. "די לדבר", "שב בשקט", "תסתכל בסידור", "נו כבר, תתפלל!". לידו, עומד חבירו בדד, שקוע בתפילה נלהבת כשכל עצמותיו אומרות שירה. בנו, למי שהתעניין, כלל אינו בסביבה. מידי פעם הוא מבליח לביקור חפוז, מפטפט קצת, משתובב, מרעיש, אך אביו כלל אינו שם לב לזה. הוא שקוע עמוק בשיח עם קונו.
בתום התפילה ניגש המתפלל הראשון אל רעהו וחשף את אשר על ליבו. "סליחה שאני אומר, אבל אתה שם לב בכלל מה קורה עם הבן שלך?! הוא לא יושב, לא מתפלל, כל הזמן רץ ומשחק, ואתה, במחילה, לא עושה שום דבר בעניין, רק מתעסק עם עצמך ומתפלל". בן שיחו האזין בקשב רב לנאום חוצב הלהבות, כנראה לא בפעם הראשונה, כשבת שחוק קלה מעטרת את פניו. מתברר שהדברים הנוקבים לא גרמו לו לאבד את שיוויון נפשו, ובמתינות השיב לניצב מולו: "תראה, בעז"ה הילדים שלנו יגדלו יום אחד, וכל אחד מהם ילך בדרך שחינכו אותו ויהיה דומה לאביו. הבן שלך יעמוד בבית הכנסת ולידו הבן שלו, וכל התפילה הוא ינזוף בו ויעיר לו הערות. הבן שלי, לעומת זאת, גם הוא יהיה כמו אבא שלו. הוא פשוט יעמוד ויתפלל לה'"…
איך מחנכים
לא מזמן נקלעתי לחדר-צוות באחד מסניפי תנועות הנוער. על הקיר התנוססו באותיות קידוש לבנה המילים הבאות: "דוגמא אישית אינה הדרך הטובה ביותר לחנך. זו הדרך היחידה!". ייתכן שהניסוח הזה קצת מוגזם, אך העיקרון ברור. אנו רגילים להעביר מסרים לתלמידים וחניכים דרך שיעורים, דרשות ונאומים. אך החינוך החזק והמשמעותי ביותר הוא מה שאנחנו משדרים להם בעצם החיים שלנו. באופן בו אנחנו מתנהלים, מתייחסים ומגיבים לדברים. המסר הזה כנה ואותנטי יותר, וממילא גם נטמע בהם עמוק יותר. יש בדבר הזה סיכון ואחריות כבדה כמו גם בשורה גדולה. אנו מחנכים לא רק בזמן השיעור או השיחה האישית, אלא מסביב לשעון, עשרים וארבע שעות ביממה. כהורים עלינו לדעת שלילדים יש זיכרון מצוין (כל עוד זה לא קשור ללימודים…), והם זוכרים ומזכירים לנו דברים שעשינו שאנחנו כבר מזמן העדפנו לשכוח. לכן, חשוב מאוד להיות אמינים וישרים מולם, לעמוד במילה שלנו (וממילא לא להבטיח אם אין ודאות שנוכל לקיים), ולעשות כל מאמץ לחיות באמת את מה שאנחנו מדברים עליו. איך אמר פעם מחנך ותיק: "אישיותו של המורה היא הטקסט שהתלמידים לומדים, ואת הטקסט הזה הם לא ישכחו לעולם…".
"וידום אהרון"
אנחנו חיים בעולם שיש בו אינפלציה אדירה במילים. לאחר שֶעַלוּת שיחות הטלפון והסלולארי ירדה כמעט לאפס, אנשים לא מהססים לרגע לפני שהם מתקשרים, לצורך ושלא לצורך. כמות המסרונים, הודעות הווטס-אפ והמיילים שרצה באוויר, מעולם לא היתה כה גבוהה. באטמוספירה כזו יש זילות גדולה למילה. כמאמר הפרסומת: "סתם, כי בא לי לדבר…". פשוט סתם. התוצאה היא שמרוב רעש ומלל אתה כבר מפסיק להקשיב למה שאומרים. אתה מוריד את הרגישות של החיישנים שלך ומאפשר למילים לעבור מעליך או מצידך, רק לא דרכך. בסוף, גם כשיֵיאמר דבר משמעותי ששווה להקשיב לו, האוזניים כבר לא יהיו כרויות לכך.
דווקא בעולם כזה יש כוח עצום דווקא לשתיקה. ליכולת להתגבר, לכבוש, ולהחזיק את המילים שמורות היטב מבלי לאפשר להן להתפרץ החוצה. שתיקה כזו אומרת לפעמים הרבה יותר מאשר מילים. "בזכות וידום אהרון זכה שנתייחד עליו הדיבור" (מדרש ילק"ש רמז תקכח). לא תמיד חייבים לענות. אין מצווה להגיב על המקום על כל דבר. לא על כל שאלה צריך לירות תשובה מיידית או תשובה בכלל. "למה קרתה שואה?!", זו אחת מהשאלות שמוטב לנו לקיים לגביה "וידום אהרון" ולא להתחיל לחפש צידוקים והסברים שרק מבזים את זכרם של קדושי השואה ושל הדובר.
שמירת הלשון
ברית המילה, היא הברית אותה כרת הקב"ה עם ישראל. היא מתקיימת בבשרו של כל תינוק יהודי בן שמונה ימים, אך במובן אחר שלה, היא רלוונטית לבנות לא פחות מאשר לבנים – לשמור ולכבד את המילה שלנו. לזכור שבעשרה מאמרות ברא הקב"ה את העולם, ואם לא נשמור על שפתנו אנו עלולים במאמר אחד להחריב אותו. האדם נקרא 'מדבר' כי בזה מתגלית מעלתו ויתרונו על עולם החי. מחובתו להשתמש בכוח הזה לטובה ולא לרעה. שנים רבות הורינו ומורינו לימדו אותנו לדבר. יום אחד מגיע הרגע בו האדם מבין שהמשימה הגדולה יותר היא ללמד את עצמו גם את אומנות השתיקה שהיא יקרה הרבה יותר.
