מחלה ושמה פלורליזם

הוא ניגש אלי בסוף השיחה וביקש ללוות אותי כדי לשאול שאלה. יצאנו יחד אל האוויר הפתוח וקרני שמש אביבית נעימה קיבלו את פנינו. תוך כדי צעידה סקרתי אותו במבטי. נער חמוד, נראה כבן 16, לבוש ג’ינס סטנדרטי וחולצת תנועה תכולה. כיפה סרוגה המוצמדת לרעמת תלתלים שובבה שכבר הרבה זמן לא פגשו סַפָּר, השלימה את ההופעה. “הרב, אני רוצה לשאול אותך שאלה הלכתית”, הוא התחיל בפתיח שגרתי, אך מיד ביצע תפנית לכיוון מפתיע “אבל תדע לך שאני לא מתחייב לעשות מה שתאמר לי, כי בטח יש מישהו שחולק עליך…”.  לקח לי כמה שניות לעכל את ההיגד המעניין הזה, ולפני שהשואל היקר ידלג במרץ לשלב הבא הספקתי גם אני להשחיל משפט: “תראה, אתה מוזמן לשאול מה שאתה רוצה ואני אשתדל לענות, אבל אולי חבל שבכלל תטריח את עצמך. מה דעתך שפשוט תעשה מה שבא לך וזהו? הרי בכל מקרה בטוח יש איזה רב שחולק על הרב שאומר בניגוד למה שאתה רוצה לעשות…”.

תרבות הנרטיב

המורה לאזרחות המפורסם ביותר במדינה הוא דווקא מי שכמעט ואיבד את משרתו. זה קרה רק לפני כמה שבועות, כשאדם ורטה, מורה ברשת אורט, השמיץ את צה”ל ואת חייליו ואמר בפני הכיתה שמדובר ב”צבא הכי לא מוסרי בעולם ואני מתבייש בו”. כנראה שגם היום יש עדיין תלמידים שמקשיבים בשיעור, ואחת מהן, ספיר סבח שמה, התלוננה עליו בפני ההנהלה. מדינת ישראל כולה נגררה לפולמוס סוער ומתוקשר בן שבועיים, עד ששר החינוך בכבודו ובעצמו נאלץ להידרש לעניין. בשורה התחתונה המסקנה היתה להשאיר את המחנך הדגול בתפקידו (מישהו מופתע?) על אף שפיו עלול להמשיך להנפיק מרגליות מן הסוג הנ”ל.

לשני הסיפורים האחרונים יש מכנה משותף אחד. מדובר במחלה מסוכנת המתפשטת כמגפה ועוברת במהירות בין אנשים. היא מדבקת ועלולה לגרום לנזקים קטלניים, והצרה הגדולה היא שמרבית האנשים כלל לא מודעים לקיומה. היא מקננת בסתר בנפש ובמוח, ושולחת גרורות לאזורים רבים בחיים. שמה הלועזי הוא פלורליזם, אך יש המכירים אותה בשמות עבריים ארוכים יותר כדוגמת “חַיֶה ותן לחיות” או “כל אחד והאמת שלו”, סיסמאות שהפכו לעיקרי אמונה מַנְחִים בעידן הפוסט-מודרני ולמרכיב מרכזי באטמוספירה התרבותית שכולנו נושמים. התפיסה העומדת מאחוריהם היא יחסיות (כמעט) מוחלטת. אין בעולם שלנו שום ערך ושום אמת ברורה וחד-משמעית. הכול יחסי, נתון לפרשנות ותלוי בנקודת המבט. הגישה הזו איננה נעצרת בעולם הערכים אלא פולשת גם למישור המציאות והעובדות היבשות. מה התרחש בארץ לפני 70 או לפני 2000 שנה? תלוי את מי שואלים. לכל אדם, לכל עם  ולכל אירוע יש הרי את הסיפור – הנרטיב, שלו. מה שבשבילכם הוא יום העצמאות, כשעם ישראל חוזר הביתה לנחלתו ומחדש ימיו כקדם, עבורם זו שואת ה’נכבה’, אסון הומניטארי ופשע מוסרי מן המדרגה הראשונה. מי צודק? השאלה איננה רלוונטית. כי בעולם שלנו אין דבר כזה ‘צודק’. יש הרבה ‘סיפורים’. בחר לך איזה שאתה רוצה ולך איתו.

אם חבקוק היה יודע

חיידקי מחלת הפלורליזם אינם מבדילים בין נטולי כיפה לחובשיה וסורגותיה, והם חודרים אף לבית המדרש. אין מצב שלא זכיתם לשמוע את הפסוק החדש שבאופן מפתיע אינו נמצא באף מקום בתנ”ך. “איש באמונתו יחיה“. חבקוק הנביא היה מתהפך בקברו לו היה שומע איך שיבשו את אמירתו המקורית “צדיק באמונתו יחיה” (ב,ד), והפכו אותה לאחת הסיסמאות הבולטות של העידן הפוסט-מודרני ולעיקרון-על שמעקר מראש יכולת להביע עמדה ערכית ומוסרית איתנה, שהרי תמיד אפשר לומר את ההפך הגמור בדיוק. תחת המטריה הרחבה של “שבעים פנים לתורה” יש המבקשים לתת מקום לכל דעה ואמירה גם בתחום התורני, ולגיטימציה לזרמים אחרים ביהדות גם אם יבטלו כמה מיג’ עיקרי האמונה, שהרי יש “הרבה דרכים להיות יהודי”.

למגמה ההרסנית הזו יש השלכות קשות בתחומים רבים. היא פוגעת במחויבות להלכה, במעמדם של תלמידי חכמים, בזהות התורנית ובמוטיבציה הערכית, ובכלל – ביכולת לחנך לדרך מסויימת ולבניית עמוד שידרה אמוני וציוני. היא מייצרת אנשים תלושים שיודעים לצטט, לבקר, לנתח ולהשוות, אבל לא לחיות ולהזדהות עד הסוף עם דרך שהם מאמינים בה. באווירה כזו לא פשוט לעמוד בסחף ולאחוז בעקשנות בעמדה הנושנה והלא פופולארית שעם כל הרצון להכיל ולאפשר, לא כל אמירה תורנית או חינוכית באה בחשבון, ולא כל פרשנות לתנ”ך או לחז”ל היא לגיטימית. חותמו של הקב”ה הוא אמת. לא מדובר באמת צרה, חד מימדית ומצומצמת. מדובר באמת כוללת שמכניסה תחת כנפיה הרבה מאוד, את הכול כמעט, אך היא יודעת להעניק לכל דבר את המקום הנכון והמדויק שלו, כמו גם לומר מה אחרי ככלות הכול יישאר בחוץ.