אחד מזוכי פרס נובל בפיזיקה, גאון מבריק וממציא בעל שם עולמי, נשאל פעם 'בזכות מה הגעת לאן שהגעת?'. הוא לא היסס לרגע והשיב בשתי מילים: 'אמא שלי'. כשביקשו ממנו להסביר סיפר את הדבר הבא: 'כשהייתי ילד קטן, בכל יום כשהייתי חוזר הביתה מבית הספר, אימי היתה שואלת אותי: 'בני היקר, איזו שאלה טובה שאלת היום?'.
אנחנו מאוד מעריכים רעיונות טובים. אנחנו מתרשמים מהסברים מתוחכמים ומשבחים על תשובות קולעות. אנחנו הרבה פחות יודעים לפרגן על שאלות טובות. לפעמים הן אפילו מעצבנות אותנו. ילדים הם אלופים בלשאול, ועם הזמן הם הולכים ומאבדים את הנכס היקר הזה, לא מעט באשמת המבוגרים הסובבים אותם.
ליל הסדר הוא הלילה שבו השאלות נמצאות במרכז. "הבן שואל את אביו…אין לו בן אשתו שואלתו. אין לו אשה שואלין זה את זה, ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו – שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה ז,ג). לא משנה מה הנסיבות ומי המשתתפים – השאלה חייבת להיות נוכחת שם. מדוע כל כך קריטי לשאול? למה אי אפשר פשוט לספר את סיפור יציאת מצרים לכולם?
המגיד מדובנא ענה על כך בתובנה עמוקה על נפש האדם: "כמו שלא תערב האכילה ללא הרעבון…כן לא תערב התשובה ללא הפלגת השאלה". הצבת השאלה מראש מכינה את כלי הקיבול של הנפש, היא זו שיוצרת את הצימאון ומחברת את האדם אל התשובה שעומדת להגיע כך שתחדור למקום עמוק יותר בתוכו. תשובה שמגיעה אחרי שאלה תהיה משמעותית הרבה יותר מאשר הנחתה חיצונית ללא שאלה מקדימה.
השאלות המוחמצות
חז"ל שהיו מודעים לעוצמתה של השאלה קבעו בתוך מהלך ליל הסדר כל מיני שינויים. כל מי שעיניו בראשו והוא אינו שקוע בתרדמה עמוקה אמור לקפוץ כנשוך נחש ולהקשות 'מה נשתנה?' (לדוגמא: למה נוטלים ידיים פעמיים בליל הסדר ורק על אחת מהן מברכים?!). הבעיה היא שכיוון שכבר התרגלנו אליהם אנחנו רואים אותם כדבר מובן מאליו ולא טורחים לתמוה על מה ולמה.
לא נעים לומר אבל 'ארבע הקושיות' המפורסמות עלולות לשרת בדיוק את המגמה ההפוכה מזו שלשמה נועדו. כיוון שהקושיות כבר משובצות בתוך סדר ההגדה אנחנו מרגישים שסימנו וי על החלק של השאלות, ולא טורחים להוסיף עוד משל עצמנו (בסוגריים נעיר שגם המנגינה שלהן מטעה ויוצרת רושם כאילו החלק הראשון – 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות' – הוא השאלה, ואילו החלק השני – 'הלילה הזה כולו מצה' – הוא התשובה, בעוד שהוא רק סיום השאלה! התשובה אמורה לבוא בהמשך אבל אף אחד כבר לא מצפה לה…).
שאלה? שווה כפליים!
מי שנמצא בתחתית הרשימה של ארבעת הבנים אינו הבן הרשע אלא דווקא זה שאינו יודע לשאול. אדם בגימטריה זה 'מה', כי השאלה והחיפוש הם המהות של להיות אדם. כהורים חשוב ליצור בבית אווירה שמאפשרת ומזמינה לשאול. למצוא דרכים לגרום לילדים לחוש שאנו מצפים לשאלותיהם ורק נעריך אותם על כך. לעולם לא לזלזל או לבטל שאלה של ילד, גם אם לנו היא נראית טיפשית ומיותרת. אם על כל רעיון או תשובה יפה מקבלים אגוז או צ'ופר אחר, על שאלה טובה מקבלים שניים. מי שיצליח לשאול את "הקושיה החמישית" שאף אחד לא יידע תשובה עליה – יזכה בפרס מיוחד.
נסיים בסיפור על אותו אב שהולך עם בנו בדרך וכל הזמן הבן 'מציק' לו בשאלות: "אבא, למה השמים כחולים?", "אבא, למה השמש שוקעת בים?" וכו' וכו'. על כל השאלות משיב האב באותה תשובה "איני יודע, בני". אחרי כמה סבבים שהדבר חוזר על עצמו הבן פונה לאב ואומר: "אבא, זה מפריע לך שאני שואל שאלות?". "כלל וכלל לא, בני", ענה האב, "אם לא תשאל, איך תדע?!…".
