כן, אתה, אני מתכוון אליך. אליך! זה שעומד שם בצד, בשקט, מאחורי העמוד. אתה שלא מבין מה רוצים ממנו, ולמה שמישהו בכלל יזכור אותו לטוב. 'הרי לא עשיתי שום דבר חשוב', אתה אומר בלחש ובמבט מושפל, ושלא כמקובל, אתה דווקא מתכוון לכל מילה… אני מדבר בדיוק אליך, האיש שמפורסם לא בגלל השם שלו, אלא בזכות מילה אחת קטנה שהדביקו לו קודם – "וגם". מילה צנועה וביישנית שמקפלת בתמציתיות את סיפור חייו, ויחד איתו – את המגילה כולה. טוב, סליחה שאני קופץ ישר לסוף. אולי זו ההתרגשות, אולי אלו אדי האלכוהול שכבר מתחילים לאפוף אותנו, אבל בוא ונתחיל מהתחלה.
סליחה שאני אומר, אבל יש לך שֵם קצת מוזר. יוצא דופן. לא הכרתי את ההורים שלך אבל באמת מסקרן אותי מה עבר להם בראש כשהדביקו לך את הכינוי 'חרבונא'. כשחושבים על זה יש משהו קצת מבלבל בשם הזה. מצד אחד הוא בלע לתוכו 'חרב'. חזקה, מדויקת, ישירה. מצד שני נמצאת שם גם ה'נא'. הבקשה הצנועה, העדינה והמלטפת. אבל מי יודע, אולי סוד הכוח שלך, זה שפותר את הסתירה ומשלים בין הניגודים, הוא ה'ו' הצנועה שמחברת ביניהם. זו שממזגת את שניהם לאחד, בשילוב מדהים. ביכולת לנווט בכל רגע בין החתירה קדימה לעבר היעד, תוך התגברות על כל המכשולים שבדרך – ה'חרב' שאתה אוחז בידך. לבין ה'נא' – הענווה, הרגישות, הזהירות והטקט, שמנחים אותך בדרכך. הרי זה בדיוק מה שעשית שם באותו רגע מכריע. בשניה הגורלית ביותר בהיסטוריה של עם ישראל בארבעת אלפים השנים האחרונות. בתזמון המושלם, כשהמלך בשיא כעסו, והמן נאלם דום באובדן עשתונות. בשבריר השניה האחרון לפני שהנחש הערמומי מצליח להתעשת ובחלקת לשונו שוב לסובב את המלך ולנווט אותו כרצונו, הופעת שם אתה. משום מקום. כאילו היית פה בעצם כל הזמן. שקוף, נסתר, מחכה בסבלנות לרגע שלו לעלות לבמה. יש לך רק שורה צנועה אחת להגיד. השורה הקצרה ביותר אך גם החשובה ביותר בכל המחזה. "אין תפקידים קטנים", אמר פעם אחד מגדולי הבמאים, "יש רק שחקנים קטנים". ואתה היית גדול דווקא בגלל שהיית קטן. עמדת לך שם ורק אמרת "וגם". לא אמרת למלך מה לעשות. לא ניצלת הזדמנות, כמו שהרבה פוליטיקאים היום בוודאי היו עושים, ומצטרף להאשמות כנגד היריב הפוליטי שנתפס בחולשתו. רק סיפרת, כלאחר יד, בדרך אגב, על העץ שעשה המן למרדכי שדיבר טוב על המלך. וזהו! עשית את שלך והגאולה הופיעה. לא היה צריך יותר מזה. החלק האחרון הונח ופאזל יפהפה של אלף חלקים הושלם.
כמה חסרים לנו היום, אנשים כמוך, חרבונא. כאלו שידעו להשחיל את המילה הנכונה ברגע המתאים. שתהיה להם הרגישות לזהות מה צריך ומי זקוק ולהיות שם בשבילו. כמה העולם שלנו צמא, דווקא בדור של "לא פרסמת-לא עשית", כשהכול נמדד באחוזי רייטינג ובשאלה האם אתה עובר מסך, לאנשים כמוך. אנשי ה'וגם'. כאלו שיותר משמעניין אותם 'מי בראש', חשוב להם 'מה בראש'. השליחות יותר מאשר האגו. מאוד מסקרן אותי להכיר אותך, ידידי. שמעתי שאומרים עליך שאתה בעצם אליהו הנביא. שאתה פושט צורה ולובש צורה. שמעתי אומרים שדווקא בגלל שאתה כל כך צנוע, כל אחד בעצם יכול להיות אתה. אפילו אני. שהרי גם מרדכי ואסתר, הכוכבים הגדולים של המגילה, היו בעצם תלמידים שלך – "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אבות ו,ו). ידעו לשים את עצמם בצד כשצריך ולפנות מקום לאחר. כי כנראה רק ככה הגאולה תופיע. לא דרך שורת אנשים שמחפשים להיות שרים ולקבל את הקרדיט תוך כדי שהם פוסלים ורומסים כל מי שעומד בדרכם. אלא דרך אוסף שחקנים מסורים שנראים קטנים אבל בעצם הם ענקיים. חיילים מוכנים לשים בצד את האינטרס האישי, התדמית והרייטינג, להקשיב היטב לקול שקורא להם, ולענות מיד 'הנני'. אנשים רגילים, כמוכם וכמוני, שיתרמו לגאולה ההולכת ומופיעה רק מילה אחת קטנה-גדולה – "וגם".
