הכתרה מהגהינום

אחד הדברים המאפיינים את פורים אלו החיקויים. היעד המועדף לא פעם אלו המורים והר"מים. לא תמיד חושבים על המשמעות של העניין ועל הקורבנות שעלולים ליפול בדרך. הנה סיפור אחד מן החיים על מה שעלול לקרות אם לא נעצור בזמן... חומר חשוב למחשבה לקראת פורים!

אולי הדבר היחיד שהזכיר את ההכנות להפקת הענק שלנו היו ההכנות לאולמיפיאדת בייג’ין, רק שהסינים עם כל הכבוד, לא לקחו את את ההפקה שלהם כל כך ברצינות כמו שאנחנו לקחנו.

הכול התחיל במרוץ לרב פורים ואם חשבתם שהמרוץ לרבנות הראשית הוא הדבר האמיתי, כנראה שלא יצא לכם לסקר את מערכת הבחירות שלנו או בשמה הרשמי:

‘ברוכים הבאים לגיהינום’:  המקום בו איש הישר בעיניו יעשה והלוואי שאלוקים יסלח לנו, על מה וכמה שעשינו.

בסופו של מרוץ מזיע ומלוכלך במיוחד  הגיעו מהשכבה שלנו שני מועמדים סופיים לישורת האחרונה למשרת הרבנות , בשביל להרכיב את הקואליציה שלהם: עמיחי וידידיה

זה אמר כולה שלי וזה אמר כולה שלי ובסופו של דבר אחרי סגירת בריתות ודילים, תרגילים מסריחים וטובות הנאה, נפסק שעמיחי יזכה להיות רב הפורים הבא שלנו מה שאומר, שעמיחי גם קיבל את המנדט (או יותר נכון לקח אותו) לקביעת מדיניות ההכתרה.

בנאום הניצחון שלו, עמיחי הבטיח להיות הרב של כ ו ל ם ושהוא יביא תקציב כל כך גדול למימון ההכתרה עד שלא נדע בכלל מאיפה כל הטוב הזה נפל עלינו.

כאן המקום לומר, שעמיחי היה אחד האנשים הכריזמתיים ביותר שאי פעם תפגשו, סאטיריקן בחסד, שיודע להצליף בלשונו את המילה האחת והבודדת הזו, שנכנסת ופוגעת כמו רעל בדיוק בלב של הלבן של העיניים.

אחר כך, בעוד הבן אדם הפגוע היה מתבוסס בעלבונו היה עמיחי מפלבל בעיניו ומסיח לפי תומו ‘אופס’ קטן כזה, ללמדנו שכל קשר בינו לבין הזוועה המוסרית שהתחוללה כאן עכשיו הוא מקרי בהחלט.

אם עמיחי היה החדות והשכל הקר, אז ידידיה היה הלב והנשמה, הבחור הטוב עם האנטיליגנציה החברתית ש’הפסיד’ המון דברים בחיים רק בשביל לא לפגוע באף אחד, כמו הפעם ההיא שכולנו זכרנו איך שהפליל את עצמו בתור זה שהלשין לראש ישיבה על ה’כלים’ שהביאו לטיול השנתי נרגילה כי ‘אם השכבה הייתה יודעת שזה היה בנצי ולא אני, היא הייתה אוכלת אותו בלי מלח. אני כבר אסתדר מולם’.

וכך, כשהשכבה החליטה לבחור בעמיחי, היא במילים אחרות הצהירה שהיא מוכנה להפיק את ההכתרה כי מטורפת שהייתה כאן בשנים האחרונות ולעזאזל הדרך והמחיר שיגבה על הדרך.

כידוע, נשתרש בכל הישיבות המנהג הקדמון לצחוק על כל המורים והרבנים תחת עטיפת ה’פורים-היום-ולכן-אפשר-לשפוך-דמים-בשינוי-ובשם-קדושת-הצחוקים’.

ועמיחי, כך הוא הסביר לנו, בהיותו אחד החקיינים המוכשרים  התכוון לסחוט את הקלף המנצח הזה עד הסוף כאשר הדובדבן שבקצפת היה חיקויו של המורה לספרות שלנו, אדון כהן שהיה מ מג מגמ  מגמם מ..אוד.

מיד כשידידיה שמע על הרעיון הזה הוא הביע את מורת רוחו לפנינו ואמר לנו שעם כל הכבוד לרצונות שלנו להביא לכל הרמי”ם בהפוכה, יש דברים שלא עושים, בטח כאלו שקשורים לשפיכות דמים ולהקזת דמו של בן אדם למול כל בית הספר ולפני אשתו וילדיו.

אף פעם לא הבנתי למה התכוון המסילת ישרים שליצנות אחת, יכולה כמו שמן על מגן לנפנף מעליה מיליון תוכחות, עד שעמיחי, דמגוג שנון שכמותו, פנה בצחוק לידידיה והגיב על דברי המוסר שלו:

‘מה ש ש ששת גי יד הרבב’ ועשה בדיוק את אותו עיוות פנים שעושה אדון כהן בשיעור ספרות כשהוא נתקע.

כמובן שכולנו נפלנו על הרצפה מהחיקוי המוצלח מה שעוד יותר פגע בידידיה שהכריז שהוא לא הולך ליטול חלק בהוצאה להורג הזו ולכן הוא בחוץ.

אחרי שידידיה יצא החוצה, הותרו כל הרסנים בדרך להפיכת ההכתרה שלנו, למוצלחת ולמופרעת שאי פעם הופקה בישיבה אבל גם לאכזרית ולנבזית שאי פעם הוצגה.

לפני שהגיע הקטע שבו עמיחי מחכה את אדון כהן, הסתכלתי עליו וראיתי כמה שהיה מאושר

אדם קשה יום היה אדון כהן וכולנו ידענו את הסוד הפרוץ ביותר בתיכון שכל פעם התארגנה שכבה אחרת בשביל להביא לאדון כהן מתן בסתר. אבל הפעם, אדון כהן המבוגר, נראה כמו נסיך אמיתי כשהופיע להכתרה במיטב בגדיו, כשישב בשורה הראשונה ביחד עם אשתו והנכדים, נראה שהם נהנים מכל רגע.

כשידידיה התחיל את הקטע שלו כשהופיע לבמה לבוש בדיוק כמו אדון כהן, ראיתי את ארשת פניו המופתעת של אדון כהן שלא הבין בהתחלה מי זה התלמיד שלבוש בדיוק כמוהו.

לאחר מכן פרץ כמו כולנו בצחוק גדול כשהבין שעכשיו תורו להיעקד על מזבח הצחוק ואז זה קרה:

עמיחי התחיל לעשות את שרשרת הגמגומים של אדון כהן, כולל עיוותי הפה וכל התפאורה שמסביב בצורה כל כך מושלמת שפשוט לא נשאר אחד באולם שלא תפס את הבטן שלו מרוב צחוק ואלו שלא תפסו את הבטן, תפסו את הרצפה.

חוץ מאדון כהן.

שהחליף צבעים. לבן. חיוור. אדום. לאחר מכן ראיתי איך שהשפה התחתונה שלו מתחילה לרעוד עד שלא יכל יותר וסימן לאשתו שזה הזמן לקום וללכת.

כולנו הבטנו בתדהמה אחרי אדון כהן, אשתו וכל נכדיו שעזבו את האולם משאירים אחריהם ענן סמיך של עלבון צורב במיוחד מה שגרם לעמיחי להתאבן על הבמה ולראש ישיבה להתעשת ראשון, ללכת לבמה ולהגיד לעמיחי שבזה הרגע נגמרה לנו ההכתרה.

במשך השבוע הבא לא ראיתי יותר את אדון כהן באף שיעור ספרות, למעשה הוא לא הגיע כל החודש.

אחרי שחזרנו מחופשת פסח, שאלנו את הראש ישיבה מה נסגר עם אדון כהן והראש ישיבה אמר שאדון כהן ביקש ממנו לצאת לחל”ת (חופשה ללא תשלום) עד סוף השנה.

מאז לא ראיתי יותר את אדון כהן בישיבה. רק פעם אחת היה נדמה לי שראיתי מישהו שנראה כמו אדון כהן אבל אני לא סגור על זה כי הוא נראה הרבה יותר מבוגר ממה שזכרתי.

לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור המפורסם בגמרא (מגילה ז ב(

רבה ורבי זירא ישבו לסעודת פורים שבת אחים גם יחד, שתו יין והשתכרו כמצות היום, וכטוב לבם ביין עד דלא ידע בין “ארור המן” ל”ברוך מרדכי ,”קם רבה ושחט  את רבי זירא.

כשראה רבה את חבירו ר’ זירא מוטל לפניו ללא רוח חיים, התעשת והחיה אותו בתפילתו באופן ניסי.

הרגשתי שעמיחי לעומת זאת, שחט בהכתרה את אדון כהן, רק שהוא השאיר אותו להתבוסס בעלבונו עד שהתאדה לנו מהזיכרון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *