האם התעודה ממלאת את תעודתה? – הרהורים על תעודות ועל ציונים

והנה זה מגיע. זמן כתיבת הציונים וחלוקת התעודות. יש תלמידים שרק סופרים את הדקות עד שהרגע הזה יבוא, ויש אחרים שהיו מעדיפים לא להיות באותו יום בכלל בבית הספר, ואולי אפילו למחוק אותו לגמרי מלוח השנה…

כך או כך חייבים להודות שיש בגיליונות הציונים ובתעודות בעייתיות מובנה. איך אפשר שפיסת נייר עם מספרים וכמה מילים תשקף אדם או ילד? כיצד רשימה של עמוד או שניים יכולה לקפל בתוכה חצי שנה של לימוד, עשיה וחוויה?

בפרט שמספרים הם 'שקרנים' מטבעם. יכול להיות שני תלמידים שקיבלו 70. עבור אחד השבעים הזה הוא כמו מאה מכיוון שזה המקסימום שהוא מסוגל להגיע אליו. עבור אחר השבעים הזה הוא כמו חמישים. הוא כמעט ולא נקף אצבע כדי להשיג אותו, ואם רק ירצה יוכל לקבל הרבה יותר. יש תלמיד שֶאֶל השבעים שלו הוא טיפס מהשלושים, ועשה כברת דרך ענקית עם הרבה עמל ויזע. ויש מי שבשביל המאה שלו הוא צריך לעשות רק צעד קטן מהתשעים והוא כבר שם. המספרים מדרגים בצורה מאוד ברורה מי למעלה ומי למטה, אבל הם לא מגלים דבר על הדרך שנעשתה כדי להגיע לשם ועל המאמץ שנדרש כדי שזה יקרה.

מצד שני, איננו רוצים לוותר לגמרי על הניקוד המספרי. בלי איזשהו מדד והערכה נאבד יכולת לביקורת והתקדמות.

קבר או סימן דרך

בתנ"ך המילה 'צִיוּן' מופיעה שלוש פעמים. לא נעים לומר' אך פעמיים מתוכן זה במשמעות של…קֶבֶר. בפעם הראשונה מסופר על המלך יאשיהו הצדיק, שמשמיד את העבודה הזרה, ותוך כדי כך נתקל בקבר של הנביא שניבא מראש פעולות אלו: "מָה הַצִּיּוּן הַלָּז, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה? וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר, הַקֶּבֶר אִישׁ-הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר-בָּא מִיהוּדָה…" (מלכים ב,כג). בפעם השני ביחזקאל (לט), בקשר לסימון גופות ההרוגים מצבאו של גוֹג: "וְרָאָה עֶצֶם אָדָם, וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן".

אך המילה מופיעה פעם נוספת, ושם זה במשמעות של סימנים. סימני הדרך של עם ישראל בדרכו לארץ ישראל: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים" (ירמיהו לא).

קיימות שתי אפשרויות לְמַה ישמש הציון. יש כאלה שמתייחסים לציונים כסוג של 'הֶסְפֶּד' לְמַה שעשינו במחצית האחרונה. הכול עבר, הכול אבוד, מה שהיה היה, ולא נותר אלא לסכם. במקרה הטוב – זה סיכום חיובי, ובמקרה הגרוע – זה יותר נראה כ"ציוּן קֶבֶר" של המחצית.

אבל ניתן להתייחס לציונים גם אחרת. הציונים הם בעצם סימון דרך, הצבת מטרה. הם נועדו לסייע לנו להתקדמות עתידית. העבר רק מסייע לנו לשים לב לנקודות שצריך לְשַׁפֵּר, ולהצלחות שצריך לְשַׁמֵר. אבל לא העבר הוא המטרה – אלא העתיד. ההתקדמות בדרך הנכונה אל מקום גבוה יותר.

איך נראית התעודה

כדי שהתעודה אכן תמלא את תעודתה שווה להקדיש מחשבה מחודשת למבנה ולסדר שלה. איזה מקום תופס שם החלק של ההליכות ושל המילים האישיות שהמורה כותב/ת לעומת החלק של הציונים? האם לצד כל ציון מספרי במקצוע יש גם ההערה מילולית שתבטא משהו מעבר להישג במבחן? האם בתוך ההערה האישית שכתב/ה המחנכ/ת יש ביטוי למאמץ שהושקע, לתהליך שעבר התלמיד ולשאיפות שלו, ולא רק לאן הגיע בסוף וכמה קיבל במבחן? האם יש ביטוי משמעותי בתעודה ליכולות אחרות של התלמיד בתחומים כמו תפילה, מידות, בין אדם לחבירו, חברתיות וכדו' ולא רק לתחום הלימודי?

יש מקומות בהם התלמידים מקבלים כמה ימים לפני סיום המחצית טופס של תעודה ריק מציונים והערות והם צריכים בעצמם למלא ולכתוב הערות כפי שנראה להם. ההשוואה בין מה שרשם התלמיד לבין מה שיקבל מהמורה כמה ימים לאחר מכן היא חוויה חינוכית ולימודית מן המעלה הראשונה. כדאי לנצל את ההזדמנות הזו כדי לדבר עם התלמידים על המקום והתפקיד של התעודות, ושל מבחנים וציונים בכלל, ועל היחס בינם לדברים אחרים שקורים בבי"ס או בחיינו.

זמן חלוקת התעודות הוא גם הזדמנות למסר הפוך – מן התלמיד אל המורה. מעין מכתב אישי בו התלמיד רושם למורה את הרשמים שלו מן הלימוד במחצית האחרונה, את ההרגשות והקשיים כמו גם ההצלחות והכרת התודה.

לצד המקום הפרטי, אפשר גם לרתום את התלמידים להפקת תעודה כיתתית ובה הם ייתנו ציונים והערות לכיתה ככלל על אווירה לימודית, עזרה הדדית, סדר וניקיון וכו'.

במחשבה נכונה והכנה מתאימה אפשר להעצים את מקומה את התעודה ולמנף אותה לכוח מצמיח ומחזק שייתן תנופה וכיוון חיובי להמשך הלימודים.

תודה לידידי הרב ערן בנימיני על ההערה על המשמעות התנ"כית

נמליץ גם על גיליון בעין חינוכית בנושא