חותמו של הקב"ה הוא אמת. התורה לא רק אומרת שאסור לשקר אלא שצריך להתרחק ממנו מאד – "מדבר שקר תרחק" (שמות כג,ז). האמת היא אחד משלושת העמודים שהעולם עומד עליהם (אבות א,יח) וחכמי המוסר האריכו לעסוק בגנות השקר והקלקול המוסרי שהוא מביא.
אלא שבאופן מפתיע המנהג הפופולארי ביותר בפורים כרוך דווקא בסוג של שקר. להתחפש. איזה מין דבר זה? מה פתאום להתחזות למישהו אחר? איך אפשר לדבר כל השנה על יושר, כנות ועל חשיבות האמת, ובפורים להתעלם מכל זה ובקלילות שכזו לעטות על עצמך זהות מדומה? האר"י הקדוש היה אומר ש'יום הכיפורים' קרוי כך כי הוא 'כְּ-פּוּרִים' – כמו פורים. אך המשפט המפתיע הזה דורש הסבר. איך בכלל אפשר להשוות בין היום הקדוש בשנה בו האדם עומד ברגע של אמת מול בוראו, ליום בו אתה מסתובב ברחוב בחגיגת בגדים ססגוניים, כובעים מצחיקים וזקנים מודבקים, ובקושי מזהה אפילו את עצמך?!
עולם של תחפושות
כנראה גם מפורים צריך להסיר את התחפושת. כאשר מתעלים מעל המבט השטחי נכנס יין ויוצא סוד, ומתברר שהחג הזה חושף בפנינו גילוי עמוק, שיש לו חשיבות עצומה לחיינו כל השנה. פורים מציב לנו סוג של מראה מול הפנים וחושף בפנינו את האמת במלוא עוצמתה – אנחנו חיים בעולם של מסכות. עולם שהפך את ההתחפשות לאבן יסוד בהתנהלות שלו. עולם שבו אנשים שאין להם כמעט אף חבר במציאות יכולים לציין לעצמם בסיפוק שיש להם אלף חברים בפייסבוק. עולם שבו לפני שאנשים (ונשים) יוצאים מהבית הם יכולים לבלות שעה בטיפוח ההופעה החיצונית שלהם – הבגדים, התסרוקת, האיפור, ואולי אף לגרוף בזכותם יחס ותשואות, אך לא ישקיעו רבע מהזמן הזה בטיפוח העולם הפנימי ואיכות האישיות שלהם. אנחנו חיים בעולם שבו אנשים עצובים ומדוכאים יקפידו לומר צ'יז וימתחו בכוח את החיוך על הפנים לפני שיקליקו על מצלמת הסלולארי. הם ימהרו לשתף את כולם, שיראו עד כמה הם 'שמחים' וטוב להם, כשבתוכם פנימה מרגיש תפל וריקני. אנחנו חיים בחברה שממהרת לשפוט אנשים, לפסול ולתייג, במבט חטוף ועל סמך דעות קדומות וסטריאוטיפים, ומחמיצה את ההזדמנות להפתיע את עצמה ולגלות אילו אוצרות מתחבאים מאחורי המעטה החיצוני.
דווקא התחפושת של פורים מזמינה אותנו למבט חודר ופנימי יותר. לא להתבלבל מהחזות החיצונית ולנסות לחשוף מה מסתתר מאחוריה. זה נכון ביחס לאחרים ולא פחות מזה ביחס לעצמנו. זה חשוב בפורים אבל משמעותי לא פחות לאורך כל השנה.
