אין ספק שלו נזדמנה אמבה (היצור הכי נחות בשרשרת המזון בעלת אינטליגנציה נמוכה בכמה נקודות מפקק אמבטיה) בשבועיים האחרונים למדינת ישראל, גם היא הייתה מתוודעת לאבל הלאומי של מדינה שנפרדה משני אמנים שהיא כל כך אהבה.
עשרות כתבות, שירים בלופ, טורים, ראיונות, סרטונים ותוכניות זיכרון הוקדשו לאריק איינשטיין המנוח ובמינון קטן יותר לספי ריבלין שנפטר בשבוע שעבר.
חלק יגידו שמן הסתם נסחפנו קצת עם פסטיבל האבל הדביק והגרנדיוזי, אחרים יסברו שדווקא צניעותם של האמנים שמשתייכים לזן הולך ונכחד הזה מצדיקה כל אייטם על הדמויות.
אבל איך שלא הופכים את זה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שלצד גיבורי התרבות הללו, עם ישראל איבד בשבועיים האחרונים ממש בקביל שני ענקים אחרים שפטירתם נדחקה לשולי התודעה הלאומית שלנו, מותירה ענן סמיך של סימני שאלה בדבר כוחה המפחיד והמוגזם של התקשורת לקבוע ולעצב עבורנו את מדרג הגיבורים שלנו.
כאן המקום להתוודות שבכלל לא ידעתי שבאותו יום שאריק איינשטיין נפטר, נפטרה גם הרבנית ברכה קאפח, אשתו של הרב יוסף קאפח זצ״ל, שהיה מנהיג מרכזי בקרב יהדות תימן, חתן פרס ישראל וחבר בית הדין הגדול של הרבנות.
הרבנית קפאח שזכתה בעצמה בפרס ישראל, הייתה פעילה חברתית שהקימה את מפעל החסד הענק 'קמחא דפיסחא' לחלוקת מזון לנזקקים לחג הפסח ורק מי שגר בנחלאות, יכול לראות כל שנה את הטור הארוך שמשתרך לאורך רחוב בצלאל בכדי להבין עד כמה רלוונטי וחשוב המפעל הזה.
יומיים אחרי פטירתו של ריבלין המנוח, עם ישראל נפרד מאחד מגיבוריו במובן הפשוט של המילה: האלוף דני מט שכבר בגיל 16 זייף את דרכונו בשביל להתגייס לצבא הבריטי בכדי להצטרף דרכו למערך ההגנה על הארץ, היה מפקד קורס הקומנדו הראשון בצה"ל וכן מפקד חטיבת הצנחנים, נלחם במלחמת השחרור עם הפלמ"ח, השתתף בכיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים והיה נודע בגבורתו במלחמת יום כיפור כאשר פיקד על חטיבת המילואים של הצנחנים בסיני.
אילו הייתה מקדישה המדיה עשירית, פרומיל, ממה שהקדישה לסיקור גיבורי התרבות שנפטרו, היינו יכולים לשאוב תעצומות נפש ורוח לנו ולדורות הבאים, מגיבורים שבזכותם אנחנו נמצאים כאן היום ושהפכו את העולם שלנו לטוב ואכפתי יותר.
ועד שזה יקרה, תמשיך מורשתם המפוארת לזהור ככוכבי הצפון על רקע דממת המדבר היחצנ"י ונטול אבק הכוכבים העוטפת אותם.
יהי זכרם ברוך.
