“טו טו טו טו טוווו… קול ישראל מירושלים שלום רב. השעה שש והרי החדשות מפי מלאכי חזקיה. היום בשעה שתים בצהריים הובא למנוחות האב שרצח את שני ילדיו והתאבד. הוא השליך את שני הילדים, בן ארבע ובת חמש, מן הקומה האחת עשרה של בנין בתל-אביב ולאחר מכן קפץ אל מותו והתאבד. כתבתנו לעניני משטרה הדס שטייף מדווחת שרק לפני חודש הוא תקף את גרושתו בסכין מטבח ואיים עליה שירצח אותה”.
____________________________________________
ככה זה נשמע רק לפני כמה שבועות. מהדורת חדשות רדיופונית בסתם יום של חול. אחת מיני אלפים שישראלי ממוצע צורך במהלך שנות חייו. לפעמים זה מתרחש אפילו מספר פעמים באותו יום. כי הרי צריך הרי להיות מעודכן, לא? חשוב להיות בעניינים ולדעת מה קורה. להיות מנותק או תלוש זה לא משהו שבן אדם מודרני ומתקדם מאחל לעצמו. לא ככה?
ובכל זאת, יש כאן בעיה. עמוקה ונוקבת ממה שאנחנו מתארים לעצמנו, וסימפטום לאופיה של תרבות שלימה ולאנשים שהיא מעצבת. איננו שמים לב עד כמה ב’דיווחים החמים מן השטח’ ובמהדורות ה’ענייניות’ וה’אובייקטיביות’ המשודרות מידי שעה, יש פגמים מהותיים ונזקים ארוכי טווח למיליוני המאזינים והצופים. נמנה רק שניים מהם.
מתרגלים לזוועה
בכל אדם מוסרי ובעל מידות טובות יש רגישות טבעית של התקוממות וסלידה כנגד מעשי רוע ואכזריות. אך מה קורה כשהוא נחשף מידי יום כמה פעמים למנות מרוכזות של רשעות חולנית וטרגדיות קורעות לב. התוצאה בלתי נמנעת. הוא מפתח בתוכו קהות ואדישות לזוועה. בפעם הבאה שישמע על עוד משפחה שנמחקה כשרכבה איבד את הבלמים והתרסק לתהום, יניד בראשו, יכווץ את מצחו ויעביר כלאחר יד לאתנחתא מוסיקאלית בגלגל”צ. ‘ממש נורא’, ימלמל לעצמו תוך כדי הכיוונון של הווליום לרמה הנכונה, ‘כבר פעם שלישית בחודש האחרון…’. הפתרון שמצאו אבירי הרייטינג לעניין הוא פשוט להפליא. עליה מתמדת בחשיפה ובתיאוריים הפלסטיים המפורטים של אירועי רצח, גילוי עריות ושאר זוועות. אל תתבלבלו. זה אינו סתם טעם רע. זוהי מדיניות מכוונות של פורנוגרפיה של המוות ומציצנות זולה לתהומות הרוע, רק כדי להחזיק את קהל המאזינים שבוי ומרותק. בשולי הדברים רק נעיר – מישהו נתן את הדעת על ההשפעות על נפשם של מיליוני ילדים רכים או סתם מתבגרים מבולבלים, שנוסעים ברכב עם הוריהם וחשופים דרך קבע לתיאורי זועה שכאלו? האם יש להם כלים להכיל את זה בכלל? מה זה עושה להם בפנים? מה הם לומדים מזה על העולם? על החיים?
אפשר להשוות?!
הלאה. “מספר ההרוגים ברעידת האדמה באינדונזיה שלשום מוערך במאה ועשרים אלף, כשעשרות אלפים עדיין נעדרים וחצי מיליון איש איבדו את ביתם. כתב חדשות החוץ יונתן רגב מוסר שכוחות ההצלה ממשיכים לחפש ניצולים בין ההריסות אך הסיכויים לכך הולכים ופוחתים. הבוקר ניצח הטניסאי הישראלי דודי סלע את הטניסאי הרוסי איבן סרגייב, והעפיל לחצי גמר טורניר הצ’לנג’ר בקזחסטן. סלע, המדורג 115 בעולם, ניצח את יריבו הרוסי בשלוש מערכות 6:2, 6:4, 6:0”.
אותם קולטים מה קרה כאן עכשיו?! כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, בנונשלאנטיות אדישה, הקריין הנכבד מדלג בקלילות מידיעה אחת למשנהה, ובאותו טון ענייני וקר ובאותה יראת כבוד מציג טרגדיה איומה למאות אלפים שחייהם נחרבו, ולעוד משחק טניס סתמי וחסר חשיבות. המסר החד של חוסר פרופורציה המשקף עיוות מוסרי נורא מטפטף שוב ושוב למוחם של המאזינים. ובהנחה שמדובר באנשים בעלי נפש ומצפון ולא בקרשים נטולי חיים, איזו מכה הם מקבלים לגישה הישרה והמוסרית שלהם אל החיים?
הסם היומי
מה שבטוח הוא שמבחינת ‘להיות בעניינים’ התופעה של נרקומני חדשות מיותרת לחלוטין. אפשר לצרוך 12 או 16 פעם ביממה את הסם בכל שעה עגולה (ועוד לא אמרנו מילה על מבזקי החצי), ואפשר להסתפק בשישים שניות של רפרוף סלקטיבי על כותרות הידיעות המרכזיות באינטרנט. השורה התחתונה זהה מבחינת היותך מעודכן בדברים החשובים באמת שקרו ביממה האחרונה. אך ההשלכות המצטברות על הנפש מרחיקות לכת, בפרט שהכול מתרחש באופן תת-מודע כהרגל של שנים.
אם ננסה לתמצת את כל מה שאמרנו למשפט אחד: מהדורת החדשות מספרת את סיפורה של תרבות פוסט-מודרנית שמכורה לריגושים ולמציצנות לחיים של אחרים במקום לחוות ולהיות מחוברת לחיים שלה עצמה. תרבות שמרימה על נס את זכות הציבור לדעת גם כשמדובר בהבלים או במעשי טירוף, ולא בחובת האדם בעולמו ובמחויבות שלו לטפח אישיות מוסרית, רגישה החפצה בטוב. אחרי כל זה, השאלה החשובה באמת היא – איפה אנחנו בסיפור הזה? עד כמה נמשיך לצרוך ולספוג בחוסר מודעות, או שיש סיכוי להתנהלות אחרת ואולי אף ליצירת אלטרנטיבות ראויות?
