טיפוח הזוגיות לעומת קשר עם האמא

אני נשואה די טריה. אבא שלי נפטר לפני מספר שנים. לבעלי ב"ה הורים חיים עד 120. 

אני מתגוררת לא רחוק מאמא שלי, שעדיין לא התחתנה בשנית ורוב השבוע נמצאת בבית לבדה (אף אחד מהאחים לא בבית כבר). מאז שהתחתנתי אני מבינה פי כמה את הקושי של אמא שלי להיות לבד, גם מבחינה טכנית וגם מבחינה רגשית. 

 אמא שלי אדם מדהים, פעיל, עסוק, מלא עשיה. ומאוד מבינה את זה שהתחתנו עכשיו ודואגת לתת לנו את הפרטיות המתבקשת. 

עם זאת, יש זמנים שברור לי שהיא זקוקה בהם עכשיו ליותר עזרה, תמיכה, פיזית או נפשית. ושאני יכולה מאוד לסייע לה. זה לא קורה המון אבל אני מרגישה שיש תקופות שזה ממש גורם לאיזה מתח ביני לבין בעלי. כי מצד אחד- ברור גם לי שעכשיו זה התקופה שלנו, של בניית הבית שלנו וזה הדבר הראשון והחשוב. 

ומהצד השני יש בי רצון וצורך חזקים לעזור גם לה, במיוחד בסיטואציות או זמנים בהם אני יודעת שאני לא יכולה לבקש ממישהו אחר לעשות את זה במקומי.

ואם אני לא יעזור, היא תסתדר, ברור לי. אבל לי כואב הלב לא לעזור. 

הבעיה מתחילה כשלפעמים זה בזמנים שאולי זה פחות נוח לנו, ואני מרגישה שאני מוכנה לשלם על זה מחיר מסוים ולעשות את המאמץ, (לישון פחות, להתארגן בבית יותר בלחץ, להשקיע קצת פחות בארוחת הצהרים, להשאיר קצת בלגן, להכניס שבת יותר בלחץ או לקפל כביסה קצת פחות מדויק…). הוא מבין שהמצב של אמא שלי שונה מההורים שלו, ושצריך עזרה וכו'. אבל תכל'ס או לא מכיר את המציאות הזו ממש ולא חווה אותה על עצמו. וגם כשהוא מבין שעכשיו אני הולכת לעזור לאמא שלי, תמיד לי יש תחושה שהוא לא באמת מעודד אותי לזה, וגם אם כן- אז לא 'עד הסוף'.. 

והאמת, יכול להיות שזה רק תחושה שלי. ואני לא מדייקת לגבי מה שהוא חושב, אבל בכל אופן, זו תחושה מעיקה. 

 איך מדלגים בין הטיפות האלו? בין אמא אלמנה לבעל?

(יש מצב שהשאלה הזו נכונה תמיד לגבי כל זוג צעיר..ותמיד צריך ללמוד להתנתק קצת מהבית., אבל כאן, בגלל שכבר כמה שנים אני ואמא שלי קצת חיות בזוגיות מסוימת, ובגלל שאני עכשיו ב"ה זכיתי לזוג שלי, והיא לבד.. מרגישה שהכל הרבה יותר מורכב.. ולא תמיד אני מצליחה להתיר את המורכבות הזו ולהתמודד איתה. תמיד בסוף אני מרגישה שלא הייתי מספיק בסדר כלפי מישהו מהשניים. כשברור שבעלי קודם, אבל יחד עם זאת- מה עם אמא שלי?)

שלום לך.

ראשית בהצלחה בבניין הזוגיות והבית החדש, ויישר כח על הרגישות והדאגה לאימך. יפה לראות שאת גם מבינה את השלב החדש שאת נמצאת בו בחיים ואת המחויבות לבעלך ולבניית הקן הפרטי שלכם.

את המתח בין הקשר לבית ההורים לבין בניית הבית החדש והמחויבות כלפי לבן/ת מרגיש כל זוג צעיר. התורה עצמה נותנת לנו כאן הכוונה ברורה – "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". יש צד של עזיבה והתנתקות מבית ההורים כשרוצים להקים דבר חדש. ממכתבך נראה שגם אימך מודעת לזה והיא מכבדת ומאפשרת את הפרטיות שלכם וצריך להעריך אותה על כך. יחד עם זה מצבכם קצת שונה ממרבית הזוגות בכך שאימך לבד, וגם היתה רגילה לקשר מאוד קרוב איתך, וקשה בבת אחת לוותר עליו. אומנם, אם אימך היא אכן אישה מדהימה וחזקה כמו שאת מתארת ייתכן שדווקא העזיבה שלך תאפשר לה להיפתח לדבר חדשים, להיכרויות חברתיות, לחוויות, תחביבים, התנדבות, עבודה  ועוד, יותר מאשר היה קודם, ואולי יתברר שיש כאן התפתחות חיובית. יחד עם זה טוב וחשוב לשתיכן לשמור על הקשר ביניכן, גם אם באופן ובמינון שונה מאשר עד היום.

דבר חשוב הוא לעשות את הדברים כמה שאפשר מתוך הידברות. ייתכן שבעלך לא יבין עד הסוף את הקושי של אימך, אך ייתכן גם שאת מתוך זווית הראיה שלך רואה את הדברים באופן מוטה ולא אובייקטיבי, והצורך האמיתי של אימך בנוכחות שלך, אינו כפי שאת חושבת.

אני חושב שנכון שהדברים יהיו מדוברים, הן בינך לבין בעלך (וגם אם לא יבין במאת האחוזים, יש ערך בהסברים עד כמה שניתן ובכך שהדברים יהיו מתואמים איתו. חשוב שהוא לא ירגיש שהקשר איתה בה על חשבונו ופוגע בזוגיות שלכם ובהתנהלות המשפחתית), והן בינך לבין אימך. לא ברור ממכתבך האומנם שוחחתן ביניכן על העניין, אך הדבר הזה עשוי להועיל. מעבר לזה זכרי שלמרות שאת קרובה יש אחריות גם לאחים האחרים, כמו גם לעוד קרובי משפחה או חברים. ואם הם לא מודעים למשמעות של המצב החדש אז ייתכן שתפקידך הוא לעורר אותם ולהזכיר להם לא לשכוח את האמא. דבר נוסף, לא כל הקשר חייב להתנהל פנים אל פנים. אפשר לנהל שיחות מדהימות, קצרות וארוכות, בטלפון תוך כדי קיפול או תליית כביסה או סידור הבית, וכך לגלות התעניינות ויחס מצד אחד, ומצד שני לא להזניח את המחויבויות השוטפות.

בברכת חיים טובים ושמחים והצלחה בכל המשימות

יוני לביא