הוא חיכה לרגע הזה חודשים ארוכים. הוא חשב עליו בימים וחלם עליו בלילות. הרבה זמן היה לו במשך אלפי שעות הדממה לבד עם עצמו. בתא הטחוב, בקור החודר, באפלולית הכהה. כשגופו חסום מכל צד בין שני המטרים המפרידים בין דלת הברזל לבין חלון הסורגים הקטן. רק דבר אחד נותר לו חופשי – הדמיון. שעות ארוכות תכנן לפרטי פרטים את רגע היציאה לחירות. את המפגש המחודש עם העולם שבחוץ, עם החיים התוססים, עם כל מה שנלקח ממנו לפתע באותו יום נורא בו נפל בשבי החמאס. מאז כל חייו כאילו נעצרו.
אלא שהדרך בה זה קרה הייתה בלתי צפויה לחלוטין.
יד שהונחה על כתפו טלטלה אותו וקטעה את שנתו החטופה. "קום עכשיו", פקד עליו הקול בתקיפות. "אנחנו יוצאים לנסיעה קטנה. אתה עובר למקום בו תהיה בטוח יותר…", הוסיף באכזריות. עיניו כוסו, ידיו נאזקו והוא הוכנס לתוך כלי רכב שפתח בנסיעה מהירה ליעד בלתי מוכר. 'כנראה הם החליטו להעביר אותי למקום מסתור אחר כדי להקשות על צה"ל לגלות ולנסות לחלץ אותי', חלפה מחשבה במוחו, 'זו כבר הפעם הרביעית שקורה דבר כזה, מתי כבר יהיה הסוף?…'.
אלא שהפעם זה היה שונה.
שני הרכבים גלשו מפאתי העיר אל הכביש המהיר. השעה הייתה שתיים אחר חצות. ליעד הם לא הגיעו. הכביש היה חלק עקב הגשם שהחל לרדת ומהמורה שהייתה בכביש המשובש גרמה לראשון לסטות ממסלולו בחדות לעבר גדר הבטון שבין הנתיבים, ומשם להיהדף אל הצד השני ולהתנגש בשורת עצי הברוש הגבוהים שניצבו שם כחיילים. ניסיונות הבלימה החדים של נהג הרכב השני רק גרמו לו להחליק בעקבות קודמו ולהסתחרר. אחרי שני גלגולים הוא נבלם בעמוד תאורה והחל לעלות באש. זעקות כאב וקריאות לעזרה הדהדו באוויר הלילה. זכוכיות מנופצות, מתכת קרועה וריח עשן חריף הקיפו מכל עבר. לא היה אחד מיושבי הרכבים שנותר בלא פגע. אבל אז, בשבריר שניה, הבליחה למוחו ההמום המחשבה – 'זו ההזדמנות שלי!'. הוא התחכך במשענת הרכב והסיר את הכיסוי מעל עיניו. בחסות העלטה, הגשם השוטף, והבלבול שאפף את היושבים מסביב הצליח להתגבר על הכאב, ולנצל את אובדן העשתונות הכללי ותוך שניות להיחלץ דרך חלון הרכב ההפוך אל תוככי האפילה. רגליו שכבר כמעט ושכחו איך לרוץ, נשאו אותו במהירות לעבר חורשת העצים הסמוכה שתשמש לו כמחסה. הוא ידע שהזמן העומד לרשותו קצר. הוא חייב להגיע כמה שיותר מהר אל הגבול וליפול בידם של חיילי צה"ל לפני שמחבלי החמאס יניחו עליו שוב את ידם. הוא לא איבד רגע והחל לנוע לאורך הכביש. שעה וחצי לקח לו לחצות את אחד עשר הקילומטרים המפרידים בינו לבין החופש. הוא רץ במהירות מטורפת לצידי הדרך, מסתתר לעיתים בינות לשיחים למראה אורות רכבים מתקרבים. החייל העומד בתצפית שזיהה ראשון את הדמות החשודה וקרא לה לעצור היה בטוח שהוא הוזה בדמיונות כששמע את הקריאות בעברית בחזרה.
הדקות הבאות נדמו לו כמו חלום. אחרי שנים שהוא רחוק מהבית הסיוט עומד להסתיים…
_______________________________________________________
נעצור לרגע את הסיפור שלנו בתמונה המרגשת הזו, שמעלה לכולנו כל מיני אסוציאציות, ונשאל שאלה קטנה:
מה הדבר הראשון שהייתם מצפים שייעשה מי שהשתחרר מהשבי אחרי תקופה ארוכה של ניתוק גמור מהעולם?
התשובה ברורה!
שירים טלפון הביתה ויגיד (אם רק יצליח להתגבר על הדמעות החונקות את גרונו…) – 'אבא! אמא! אני חופשי! אני חוזר הביתה..'.
ועכשיו הרשו לי לקחת אתכם במכונת הזמן 3000 שנה לאחור, לתמונה שבאופן מפתיע מזכירה בדיוק את הסיפור שלנו.
פרשת השבוע.
בן שבע עשרה שנה היה יוסף כאשר נחטף ונמכר לעבד בארץ זרה. אחיו שקינאו בו ושנאו אותו על יחסו המיוחד של יעקב אביהם אליו ועל חלומות המלוכה המתנשאים שלו, החליטו להרחיק אותו מהבית לצמיתות. הוא נמכר לעבד ובסופו של דבר התגלגל למצרים לביתו של פוטיפר שר פרעה. כאב הבדידות הצורב, תחושת הבגידה, צער הניתוק ממשפחתו, ואולי יותר מכל הגעגועים אל אביו האהוב שהותיר מאחור, אכלו אותו מבפנים במשך עשרים ושתיים שנות הפרידה הארוכות.
אלא שאחרי כל זה מתעוררת שאלה עצומה –
גם אם נאמר שבשנים בהן יוסף היה עבד בבית פוטיפר, ולאחר מכן נתון בבור הכלא המצרי אחרי מה שהעלילה עליו אשת אדונו, לא הייתה לו היכולת ליצור קשר עם אביו הזקן (שהמשיך להתאבל עליו כל השנים במחשבה שסיבת היעלמו היא חיה רעה שטרפה אותו), הרי בסופו של דבר הוא יוצא מבית האסורים ואחרי שמצליח לפתור באופן מרשים את חלומותיו של פרעה מלך מצרים ולהציע כיצד להכין את הארץ לשנות הרעב המתקרבות, הוא ממונה להיות לא פחות מאשר המשנה למלך וכוחו הופך להיות בלתי מוגבל כמעט. מדוע אז לא עשה את הצעד הפשוט של שיגור שליח אל אביו להודיע לו שבנו יוסף חי וקיים ושהוא מושל בארץ מצרים? כיצד הבן האהוב נתן לאביו להמשיך ולהתאבל עליו במשך כל אותן שנים שקוע בצער וביגון עמוק, בעוד הוא יכול ברגע אחד לשמח אותו להשיב את האור לחייו? כיצד ניתן להבין שיוסף, בן הזקונים, שבילדותו הקפיד כל כך לכבד את אביו ולמלא את רצונו, בהמשך חייו מתעלם ממנו לגמרי?
השאלה נוקבת וכואבת, אך אולי נצליח לקבל עליה רק אם נשאל עוד מספר שאלות על מה שהתרחש בהמשך הפרשה. התורה מספרת שכל ארצות המזרח התיכון הוכו באותן הימים ברעב כבד מאוד. אנשים רעבו עד מוות ללחם. רק מצרים, שדאגה להתכונן לכך מראש, הייתה מצויידת במזון. אזרחי כל ארצות הסביבה ירדו לשם כדי לקנות אוכל להציל את נפשם ואת נפש ילדיהם.
בין כל היורדים היו גם אחי יוסף.
וכאן מתארת התורה באריכות את ההתייחסות של יוסף לעשרת אחיו שירדו למצרים (וכמובן, שהדבר האחרון שהעלו בדעתם היה שמושל מצרים הוא לא פחות מאשר אחיהם הצעיר שמכרו לעבד לפני עשרים ושתיים שנה).
השאלה הגדולה שמתעוררת היא מדוע יוסף מתעלל בהם?!
" וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל… וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם": (מב, ז-ט).
אם ברצונו להעניש או לנקום בהם על מה שעשו לו הוא יכול לעשות בהם כרצונו – להרוג או לכלוא אותם. הרי הוא שליט במצרים, ומי ימחה בידו? מדוע הוא מתנכר אליהם, מסתיר את זהותו ונוקט בתחבולות שונות ומשונות כדי לסבך אותם עמוק יותר ויותר בתרגיל שתילת הכסף בשקיהם שכביכול מראה על היותם גנבים?
מעבר לזה – מה מטרתו בבקשה להביא את בנימין אליו ובניסיון להשאיר אותו אצלו על ידי שתילת גביע הכסף המיוחד באמתחתו של בנימין והאשמתו בגניבה? מה יוסף מנסה להשיג בזה?
אחת הדרכים המנסות לשפוך אור על הפרשייה המרתקת והעלומה הזו רמוזה בדברי המדרש: "אמר רבי חייא בר אבא: כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו היה בהם פיוס ליוסף ופיוס לאחיו ופיוס לבנימין. פיוס ליוסף – לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על בניה של רחל. פיוס לאחיו – לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על אחיו. פיוס לבנימין – אמר לו כשם שנתתי נפשי עליך כך אני נותן נפשי על אחיך" (בראשית רבה צ"ג, ט).
נכון, יוסף היה יכול לשלוח שליח לאביו ברגע שעלה לגדולה ולספר לו שאחיו מכרו אותו לעבד אך הוא בריא ושלם במצרים. אלא שצעד שכזה היה מנפץ לרסיסים את בית ישראל.
יעקב היה אולי מקבל חזרה בן אחד, אך כנגד זה היה מאבד עשרה.
תגידו אתם מה היה נשאר ממשפחה בה מתברר שאחים מכרו את אחיהם הקטן לעבד במצרים? איך היו נראים היחסים לאחר מכן?
וגם אם האחים היו מבקשים את סליחתו של יוסף, וכי לא היה חשש שזו חרטה מן השפה ולחוץ? וכי כאשר הם עומדים מול השליט המצרי חסרי אונים ונתונים לחסדיו הם יכולים בכלל להגיב אחרת?
תשובת המשקל
זו הסיבה שיוסף ממתין. הוא מתאזר בסבלנות של ברזל משך שנים ארוכות עד אשר אלוקים מזמן לידו הזדמנות לאפשר לאחיו תהליך של חזרה מלאה בתשובה, תהליך שיאפשר את איחודו מחדש של עם ישראל ללא משקעי העבר.
רבי משה בן מימון, הרמב"ם, מגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות, לימד אותנו יסוד גדול – תיקון אמיתי של חטא או של עיוות מוסרי הוא כאשר האדם מצליח לחולל בקרבו שינוי פנימי כה גדול עד שגם כאשר יגיע לאותה סיטואציה בדיוק בה היה בפעם הראשונה בעת שנפל בחטא – יתנהג הפעם אחרת.הוא מכנה זאת 'תשובת המשקל'.
יוסף הצליח בתחכום רב לבנות סיטואציה שבה תשוב ותעלה קנאתם של האחים על בנה האחר של רחל (כשהוא מעניק לו יחס מיוחד – "וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת"), והם יעמדו שוב בניסיון. ניסיון זהה לזה שלפני עשרים ושתיים שנה. יתאפשר להם להיפטר מבנימין על ידי הפיכתו לעבד במצרים כרצון המושל, והם יוכלו לשוב סוף סוף לבתיהם עם מזון להחיות את משפחותיהם.
אלא שהפעם סוף הסיפור היה שונה. הפעם האחים סירבו להפקיר את בנה האחר של רחל. הם מסרו את נפשם על הצלתו, ויותר מכולם – יהודה. התפרצותו בבכי של יוסף נבעה מכך שראה את גודל תשובתו של יהודה שלפני עשרים ושתים שנה היה זה שהציע למוכרו לעבד, וכעת הוא "נותן נפשו על בניה של רחל" ומציע עצמו כעבד במקום בנימין.
יש כאן תיקון גמור, ויוסף מבין כי באותו רגע נגמר תפקידו, ויכול הוא סוף סוף להסיר את המסווה מעל פניו ולהתוודות. משימתו הושלמה, ואפשר להפוך עמוד ולהתחיל בספר שמות.
המשפחה המפורקת לרסיסים התאחדה מחדש וממנה יצא עם. עם ישראל.
