אחד הדברים הקשים בחיים זה מצבשל חוסר הוודאות. לפעמים עדיף לאדם לשמוע בשורה רעה ולהתמודד איתה על אף הקושי שבדבר, מאשר להיות 'תלוי באוויר' במשך תקופה ארוכה.
אחד הדברים המייסרים את משפחות השבויים והנעדרים הוא סימן השאלה הנורא המרחף כל העת בחלל האוויר – מה עלה בגורלו של הבן? איפה הוא עכשיו? מה עובר עליו? האם הוא בכלל חי או שמא…?
_____________________________________
למרות שיוסף יודע שאחיו שונאים אותו הוא ממלא את בקשתו של אביו ללכת לחפשם. אפילו כשאינו מוצא אותם במקום הראשון (שכם) הוא ממשיך להתאמץ ולחפש הלאה (בדותן) כדי לקיים את מצוות כיבוד אב.
לעומת זאת מרגע שעלה לגדולה במצרים, כשכבר הייתה היכולת בידו, הוא לא נוקף אצבע כדי ליצור קשר עם אביו הזקן. הבן היקר לא עושה אף צעד במשך עשרים ושתיים שנה, כדי ליידע את אביו הבוכה, המתאבל וממאן להתנחם על ילד זקוניו, בנה של אשתו האהובה, שבנו האובד חי וקיים והוא מלך במצרים. יעקב חי בחוסר וודאות איום ובחשש כבד לגורלו של בנו, ויוסף לא עושה דבר כדי לסלק את הערפל. הייתכן?!
ובלשון הרמב"ן:
"יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואפילו היה מהלך שנה, היה ראוי להודיעו לכבוד אביו".
_____________________________________
שאלה נוספת העולה מן הפרשיות היא על התנהגותו של יוסף כלפי אחיו. מדוע הוא מתעלל בהם?!
" וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל… וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם": (מב, ז-ט). אם ברצונו להעניש או לנקום בהם על מה שעשו לו הוא יכול לעשות בהם כרצונו – להרוג או לכלוא אותם. הרי הוא שליט במצרים, ומי ימחה בידו? מדוע הוא מתנכר אליהם, מסתיר את זהותו ונוקט בתחבולות שונות ומשונות כדי לסבך אותם עמוק יותר ויותר?
מעבר לזה – מה מטרתו בבקשה להביא את בנימין אליו ובניסיון להשאיר אותו אצלו? מה הוא מנסה להשיג בזה?
_____________________________________
מבין פרשני המקרא ניתן למצוא ארבע דעות עיקריות בפתרון השאלות הנ"ל. כל אחת מהן מסתכלת על הדברים מזווית שונה ושופכת אור חדש על ההתרחשויות.
"בעל החלומות"
הדרך הראשונה שייכת לרמב"ן עצמו (ובאופן דומה, אם כי בהבדלים קטנים, הנצי"ב בספרו "העמק דבר").
תירוצו של הרמב"ן לשאלות הנ"ל היא: "…אבל את הכול עשה יפה בעיתו לקיים החלומות, כי ידע שנתקיימו באמת… וכן אני אומר שכל העניינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות…".
כלומר, יוסף רצה להבטיח שהחלומות שלו יתגשמו כסדרם, ושגם אביו ישתחווה לו יחד עם אחיו. כשראה שלא הגיעו כולם, ביקש להביא את בנימין, כדי שגם הוא ישתחווה ויתקיים חלום האלומות. ונמנע בינתיים מלגלות עצמו בתחילה פן יבוא אביו מיד ויתקיים החלום השני בטרם התקיים הראשון.
לפי זה כל תחבולותיו וגרימת הכאב של יוסף לכלל משפחתו בפרשיותינו, לא נבעו מרצון להעניש את אחיו אלא נעשו במאמץ לקיים את חלומותיו. הנצי"ב מנסח זאת באופן הבא – "שלא יהיה כנביא המוותר על דברי עצמו", ומוסיף: ""ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם – שני החלומות. והודיע הכתוב שלא מחמת נקימה חס ושלום התהלך עמם בעיקשות כזו, אלא משום שנזכר בחלומות שהם כעין נבואה, שהרי החלום הראשון כבר נתקיים ואם כן עליו לראות שיקויים גם השני…".
לפי הסבר זה ניתן להבין את זעקתו לאחיו "העוד אבי חי". לא לעומת אחיו קורא יוסף, אלא דווקא כלפי עצמו!
'אחרי כל מה שגרמתי לו, העודנו חי?! אומנם, הייתי אנוס לקיים את דבר הנבואה'.
נוסיף רק להעיר, שבחייו של יוסף הדרך של חלומות כמנבאי מציאות וקובעי גורלות משמעותית ביותר. לא רק הוא חלם חלומות אלא גם שני האסירים, שרי המלך שנקלעו איתו לבית הסוהר, וחלומותיהם ניבאו במדויק את עתידם, כפתרונו של יוסף. גם את חלומותיו של פרעה פתר יוסף – ובזה נחזה עתידה של מצרים וכל סביבותיה בשנים הקרובות. השימוש במידע שהופיע בחלום סייע להיערכות מתאימה כדי להציל את כל ארצות האזור מהרעב המתקרב.
הסבר זה גם פותר שאלה נוספת.
אם אכן ידע יוסף שעליו לפעול לקיום החלומות הנבואיים שלו, ברור לנו למה חיכה שנים כה רבות בלי לנסות ליצור קשר עם בית אביו. ידוע ידע שאין בכוחו בשלב זה לגרום לירידת אחיו אליו למצרים, ושעליו לחכות שאחיו יגיעו אליו כשהם משועבדים אליו. גם אחרי שמלך על מצרים יתכן שציפה ששנות הרעב ישפיעו גם על ארץ כנען, ולכן ידע שבין הבאים מצרימה יהיו סוף-סוף גם אחיו, וכך יתקיימו החלומות. ואכן אחיו הגיעו והשתחוו לו, לא כיוסף – אלא כבעל האלומות, בעל החיטים, 'השליט על הארץ המשביר לכל עם הארץ'.
חיזוק חשוב לפירוש הרמב"ן ניתן להביא מלשון הכתוב – "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶםוַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (מב, ז-ט). המניע לכל ההתרחשות הייתה הרצון להגשים את החלומות.
__________________________________
אומנם, יש שהתנגדו לדרך זו של הרמב"ן.
וכי מותר לגרום לכאב כה גדול לאחים ולאבא רק כדי שיתקיים חלום?! וכי האחריות כל התקיימות החלומות בכלל מוטלת על יוסף?!
או בשפתו של בעל ה'עקידת יצחק' (רבי יצחק עראמה): "הנותן חלומות יגיש פתרונם. גם שתראה סכלות עצומה שישתדל אדם לקיים חלומותיו, שהרי הם דברים שייעשו שלא מדעת בעלים".
__________________________________
הטעות האיומה
דרך שנייה ושונה בתכלית טוענת שבמשך עשרים ושתיים שנה יוסף טעה בטעות איומה. הוא חשב שמזימת המכירה לא הייתה רק פרי רוחם של אחיו, אלא שגם אביו, יעקב, היה שותף לה!
איך הגיע יוסף למסקנה איומה שכזו?
במשך כל שלוש עשרה שנות כלאו הוא מקווה ומצפה שאביו יבוא לפדות את בן זקוניו האהוב. אך הזמן חולף ודבר לא קורה. ובשנות שִבְיוֹ, שמא עולה במחשבתו הרהור נוסף – 'מדוע שלח אותי אבא עם כתונת הפסים לאזור שכם, לאחים כמו שמעון ולוי חמומי המוח?!'
לאט לאט משתכנע יוסף כי הוא חלק בלתי נפרד ממסורת משפחתית של פרדות כואבות.
כך עשו ללוט.
כך שילח אברהם את ישמעאל.
וכך גם עלה בגורלו של עשו, הבן האהוב של יצחק סבו.
אולי גם עוד הדהד במוחו קולו של אביו הדוחה בתקיפות את חלומותיו "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!".
אין ספק שהתרוצצו קולות שונים בקרבו.
במעמקי הכאב מוצא יוסף את הכוחות, בעזרת ה', להתחיל הכול מחדש במצרים, אך ייתכן שהחליט להתנתק מאביו ומאחיו ולא לחזור עוד לעולם למשפחה שדחתה אותו.
זו גם הסיבה שלא טרח להודיע כל השנים לאביו שהוא בריא ושלם במצרים. אם אביו היה שותף במכירתו הרי פנייה שכזו מגוחכת לגמרי.
__________________________________
נקודת מפנה הייתה באותו יום בו ירדו האחים למצרים לרכוש בר. פתאום הכול צף מחדש.
יוסף מגלה שאביו הזקן עדיין חי למרות הזמן הרב שחלף מאז, ויש גם עוד בן קטן. אחיו היחיד מאמו. בנימין.
ובמוחו מנקרות השאלות: האם המחשבה שליוותה אותו עשרים ושתיים שנה על שותפתו של אביו בפשע המכירה נכונה? האם עדיין יש תקווה לחזור לחיק המשפחה? האם תוכנית הירושה והמשך בית יעקב סגורה או שעדיין יש פתח לשינוי?
הדרך לפתרון השאלות היא בהבאת בנימין.
הוא יֵדַע את כל הסודות ואת מערכי הלב של אביהם.
אך יהודה משבש את תוכניתו.
לא בערבותו את בנימין אלא באמת העירומה: "ויֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי: וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה: (מד, כו-כז).
לא בטוח שיוסף בכלל שומע את סוף דבריו. לראשונה מתגלה לו שאביו הוטעה! הוא לא היה כלל שותף במכירתו. בדרכי רמייה הצליחו לשכנעו שבנו האהוב נטרף על ידי חיה רעה ואיננו עוד. "העוד אבי חי?!" זועק הוא, חסר שליטה שטוף דמעות. עשרים ושתים שנים של טעות, יתמות ונשייה באו על סיומם.
[הערה: ניתן להעלות השערה נוספת לרצון להביא את בנימין אליו. כשראה שמגיעים למצרים עשרת בני יעקב, ושוב בנה של רחל – והפעם בנימין, איננו איתם, חשש שיש כאן מהדורה שנייה של סיפור נידויו שלו. מי יודע אולי גם בנימין שנוא ומרוחק על ידי אחיו ויום יבוא וגם גורלו יהיה דומה לזה של יוסף?! לכן הוא מנסה להביא את בנימין אליו כדי שאם שניהם דחויים במשפחתם, לפחות יהיו ביחד זה עם זה. רק נאומו של יהודה מגלה ליוסף שטעות בידו גם בנקודה זו. הסיבה שבנימין נשאר מאחור זה בגלל הדאגה היתירה לשלומו, וכל האחים ויהודה בראשם מסורים בכל כוחם לשובו בשלום אל אביו].
__________________________________
תשובת המשקל
דרך שלישית להבנת ההתרחשויות עולה מדברי המדרש (ומבוארת בדברי האברבנל, העקידת יצחק, וברמיזה ברמב"ן):
"אמר רבי חייא בר אבא: כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו היה בהם פיוס ליוסף ופיוס לאחיו ופיוס לבנימין. פיוס ליוסף לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על בניה של רחל. פיוס לאחיו לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על אחיו. פיוס לבנימין אמר לו כשם שנתתי נפשי עליך כך אני נותן נפשי על אחיך" (בראשית רבה צ"ג, ט).
נכון, יוסף היה יכול לשלוח שליח לאביו ברגע שעלה לגדולה ולספר לו שאחיו מכרו אותו לעבד אך הוא בריא ושלם במצרים. אלא שצעד שכזה היה מנפץ לרסיסים את בית ישראל. יעקב היה אולי מקבל חזרה בן אחד, אך כנגד זה היה מאבד עשרה. מה היה נשאר ממשפחה בה מתברר שאחים מכרו את אחיהם הקטן לעבד במצרים? איך היו נראים היחסים לאחר מכן?
וגם לו האחים היו מבקשים את סליחתו של יוסף, וכי לא היה חשש שזו חרטה מן השפה ולחוץ? וכי כאשר הם עומדים מול השליט המצרי חסרי אונים ונתונים לחסדיו הם יכולים בכלל להגיב אחרת?
זו הסיבה שיוסף ממתין. הוא מתאזר בסבלנות של ברזל משך שנים ארוכות עד אשר אלוקים מזמן לידו הזדמנות לאפשר לאחיו תהליך של חזרה מלאה בתשובה, תהליך שיאפשר את איחודו מחדש של עם ישראל ללא משקעי העבר.
הרמב"ם לימדנו יסוד גדול – התשובה המעולה היא תשובתו של זה "שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו – ופירש ולא עשה, מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח" (הלכות תשובה ב, א).
יוסף הצליח בתחכום רב לבנות סיטואציה שבה תשוב ותעלה קנאתם של האחים על בנה האחר של רחל ("וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת"), והם יעמדו שוב בניסיון. ניסיון דומה לזה שמלפני עשרים ושתיים שנה. יתאפשר להם להיפטר מבנימין על ידי הפיכתו לעבד במצרים כרצון המושל, והם יוכלו לשוב סוף סוף לבתיהם עם מזון להחיות את משפחותיהם.
אלא שהפעם סוף הסיפור היה שונה. האחים סירבו להפקיר את בנה האחר של רחל. הם מסרו את נפשם על הצלתו, ויותר מכולם – יהודה. התפרצותו בבכי של יוסף נבעה מכך שראה את גודל תשובתו של יהודה שלפני עשרים ושתים שנה הציע למוכרו לעבד, וכעת הוא "נותן נפשו על בניה של רחל" ומציע עצמו כעבד במקום בנימין. יש כאן תיקון גמור. ויוסף מבין כי באותו רגע נגמר תפקידו, ויכול הוא סוף סוף להסיר את המסווה מעל פניו ולהתוודות. משימתו הושלמה, ואפשר להפוך עמוד ולהתחיל בספר שמות. יש זכות אבות ויש אף זכות בנים.
__________________________________
צדקותו של יוסף
דרך רביעית בביאור המתרחש שמה את המוקד על אישיותו של יוסף. אחרי שדיבר לשון הרע על אחיו, והביא את "דיבתם רעה אל אביהם", וכל הקנאה והמריבה שנתגלגלו מזה בהמשך, יוסף עושה את חשבון נפשו ומקבל על עצמו להימנע בכל מחיר מלחזור על התנהגות זו. עד כדי כך שבמשך עשרים ושתיים שנות גלותו במצרים, יוסף הצדיק לא הודיע על מקום הימצאו לאביו המתאבל, שכן חשש שמיד ישאל אביו את בניו לפשר הדבר וכל האמת הנוראה על מעשיהם של אחיו תצא לאור. המכירה, תרמית גדי העיזים, השקר לאב הזקן. יעקב יכעס על עשרת בניו ומי יודע אם תהיה להם מחילה אצלו (יתר על כן, יש המסבירים שגם במשך שנות שהותו של יעקב במצרים, יוסף הקפיד לא להימצא עם יעקב אבינו ביחידות כדי למנוע ממנו שאלות מביכות).
אולי זו הסיבה שיוסף האשים את אחיו בריגול. בדרך זו הוא מצליח להוציא מהם מידע על משפחתם-משפחתו ועל שורשיהם, מבלי שיעלו על הדעת שהוא אחיהם ותיגרם להם בושה נוראית.
יוצא לפי זה שבמשך כל השנים יוסף הצדיק מוותר על אושרו האישי, ובעצם מקריב את עצמו ואת קירבתו לאביו למען אחיו (אותם אלו שמכרו אותו לעבד!).
ממי למד יוסף להתנהג כך?
האם בן אנוש מסוגל בכלל להתנהגות אצילית שכזו?
האמת היא שכבר היה לכך תקדים.
אצל אמא.
רחל…
כאשר מסתיימות שבע שנות הציפייה ורחל עומדת להינשא לאהוב ליבה, נוקט אביה בתחבולה כדי להשיא ליעקב דווקא את אחותה, לאה. הדרך לעצור את הרמאי, לחשוף את התרמית, ולזכות חזרה ביעקב, פשוטה. כל שעליה לעשות הוא… לשתוק. לא לספר לאחותה דבר על הסימנים שמסר לה יעקב מבעוד מועד כדי למנוע החלפה שכזו.
אבל לא!
באצילות נפשה היא מוותרת על אושרה ועל עתידה עם יעקב ומגלה לאחותה על הסימנים. יש להעיר שלא בטוח כלל וכלל שידעה שבסופו של דבר יעקב יתעקש לשאת גם אותה כאישה שנייה, ומבחינתה ייתכן שויתרה עליו לתמיד רק כדי לא לבייש את אחותה [דוגמא נוספת: כשרחל מבקשת מאחותה את הדודאים, עונה לה לאה בתקיפות: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?!". רחל הייתה יכולה להשיב לה באותו רגע מנה אחת אפיים: "סליחה?! את זו שלקחת את אישי, ולא להפך. אם לא הייתי מוותרת לך היית מגורשת בבושת פנים בליל החתונה מבית יעקב והוא היה לוקח רק אותי לאישה". אך לא כך דרכה של רחל. היא לא אומרת מילה כנגד ומיד מוותרת לאחותה – 'אם את מרגישה מקופחת, בבקשה. אני מוותרת. "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בנך"'.
(ניתן למצוא אף רמז בשם שבחרה רחל לבנה – יוסף – על שם: יוסף ה' לי בן אחר, כמרמז על תכונתו זו. לכאורה תמוה הוא לקרוא למישהו שם שלא מבטא עניין עצמי אלא רק את הכמיהה למישהו אחר. אך הדבר הזה טבוע עמוק באישיותו של יוסף – המסירות לאחר עד כדי ויתור על אושרו האישי).
__________________________________
אומר הנביא ירמיהו (לא,יד): "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ":
אמרה רחל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, נכון, בניך-בניי חטאו לפניך. אך זכור נא, כשם שאני עשיתי לפנים משורת הדין וויתרתי על אושרי לטובת אחותי, כך עשה אתה לפנים משורת הדין ומחל לבניך.
השיב לה הקב"ה: "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
_________________________________________________________
– במאמר זה נעזרתי במאמרים שונים שנכתבו על הסוגייה (ובפרט של הרבנים: מדן, בן נון, שפיגלמן, קטן, י.שפירא ועוד).
