הולך אני באחד מימי החנוכה האביביים ברחוב ופוגש במ. חברי מתקופת הלימודים באוניברסיטה. הוא מציג לפני את בנו ואומר בגאווה: הילד הזה עושה לי צרות!
– ומה הן הצרות שעושה הילד?
– הוא בא מביה"ס בערב חנוכה ושאל: אבא, המכבים היו דתיים?
מ. הוא בחור פיקח, ומייד הבין שנקלע לצרה. הוא מנסה לצאת מן העניין ע"י פיזור מסך עשן:
– אז עוד לא היה דבר כזה – הוא אומר.
– אז למה מתיתיהו הרג את האיש שרצה להקריב חזיר? אנחנו לא אוכלים סטייק לבן?
– זה לא אותו הדבר – מתפתל האב.
– זה כן אותו הדבר. כשאכלנו בסטיקייה, שמעתי שהם מדברים שהם מדברים על חזיר, ואתה ואמא קוראים לזה לבן, כי אתם מתביישים…
– טוב, המכבים היו דתיים, נכנע מ.
– אז אם היית בזמן המכבים, היית נילחם נגדם?
– לא! ומיד הוסיף כדי לקדם רעה אפשרית, כי הם יהודים.
– אבל כמו שאני מכיר אותך (תשמעו שפה) לא היית מצטרף אליהם.
– אני לא יכול לדעת מה הייתי עושה אילו הייתי אז. אולי בכלל הייתי מישהו אחר?
– אז נדבר על עכשיו, למה אנו חוגגים את הניצחון של הדתיים?
– זה היה ניצחון לאומי כללי, לא רק של הדתיים.
הילד מחייך. ניכר שהוא הכין היטב את המלכודת מראש.
– ככה? ומהו שכתוב על הסביבון נס גדול היה פה? זה לא הנס של פך השמן? זה לא בחנוכת המקדש? מה עשו במקדש – התפללו!
חברי יודע מראש שהוא נקלע לצרה, הוא פיקח ובנו פיקח כמותו. וחברי יודע שהילד צודק שאין טעם להתפתל.
– אתה צודק מיקי – הוא אומר – אנחנו לא עקביים.
הילד מביט אליו במבט של מחנך ואומר:
– אז הגיע הזמן שתתחיל להיות עקבי.
– גם בזה אתה צודק – אומר האב, ומבין שהמערכה אבודה, או חזיר או חנוכיה, שניהם לא הולכים יחד. לא אצל ילד שעיניו בראשו.
ואצל מבוגרים אשר טחו עיניהם מראות? אצלם זה הולך. הם מתעלמים מהעובדה שמלחמת המכבים היתה מלחמה דתית של היהדות כנגד ההתיוונות. הם מתעלמים מהעובדה שהם היו מתייצבים נגד המכבים או נשארים נייטרליים, שכן מאבק המכבים ה"דתיים" לא היה אומר להם מאומה, הם אוכלי החזיר ומעלי הקטורת לאלילי הכזב בני זמננו: הם המתיוונים של היום. מתיוונים אשר אינם מבינים את אשר הבין חברי. חברי הבין ועל כן מיהר להיכנע בויכוחו עם בנו. הוא הבין שאם יכריע בעד החזיר, תוך ביטול משמעותו האמיתית של חג החנוכה, ישאל מחר בנו שאלה נוספת: אם חזיר, ואם ככל הגויים, אז למה מדינה?
מ. חזני, מעריב 4.1.82
