מעשה שהיה כך היה. ירושלמי אחד נסע לתל אביב לצורך פגישה מסוימת. כמו ירושלמי אמיתי הוא הגיע באיחור לאזור המדובר. כמובן שלקח לו גם זמן רב למצוא את הרחוב אליו היה אמור להגיע, וכשהגיע סוף סוף לרחוב התחיל לחפש חניה. אך תל אביב כמו תל אביב אינה מקום שמציע חניות לכל ירושלמי מזדמן. לאחר סיבובים בכל הרחובות הסמוכים התייאש הלה והסכים אפילו להחנות את רכבו בחניה בתשלום! (וכשירושלמי מסכים לשלם, כנראה הוא באמת לחוץ). להפתעתו הרבה גם החניה בתשלום היתה מלאה. מיודענו לא ידע מה לעשות וכשאין מוצא – פונים לקב”ה… הוא הרים עיניו לשמיים, פנה לאלוקים ואמר: “ה’, אני יודע שאתה אוהב ירושלמים. אנא ממך, עזור לי למצוא חניה. ואם תדאג לי לחניה אני מתחייב להניח תפילין כל יום ולשמוע שיעור פעם בשבוע”. מייד לאחר שסיים את תפילתו, ראה שהרכב שבחניה מימינו יוצא. מייד הרים הירושלמי את עיניו לשמים ואמר: “טוב, בעצם לא משנה. אני רואה שהסתדרתי לבד…”
כל ילד בן ארבע כבר יודע לדקלם במרץ ובהתלהבות את המנון החנוכה “”כד קטן, כד קטן, שמונה ימים שַמְנוֹ נתן. כל העם התכנס והכריז אך זהו נס”. אבל אחרי נתינת הקרדיט לגננת צילה, חובה עלינו כמבוגרים להעז ולשאול שאלה נוקבת. בשביל מה בכלל היה צריך את הדבר הזה – נס פך השמן?! הניצחון במלחמה, מעטים וחלשים מול רבים וחזקים, והשחרור מעול היוונים, ללא ספק היו נצרכים. ביטול גזירות השמד כנגד קיום התורה והחזרת המלכות לישראל הם ללא ספק אירועים משמעותיים בקנה מידה היסטורי, המצדיקים קביעה של חג לדורות. אבל לעומתם, נס פך השמן הוא אירוע נקודתי, מקומי, שלכאורה אין לו שום משמעות לטווח רחוק. ובאמת ב”על הניסים” שאנו אומרים בתפילה ובברכת המזון הוא לא נזכר אפילו במשפט אחד(!).
יותר מזה, אפילו מבחינה הלכתית – הנס היה מיותר לגמרי! כלל ידוע הוא ש”טומאה הותרה בציבור”. כלומר, אם רוב העם נמצא במצב של טומאה מותר להקריב קורבנות או לעבוד במקדש גם במצב הזה, למרות שבדרך כלל אלו דברים שדורשים טהרה. לכן מצד הדין היה אפשר להדליק את המנורה במקדש גם בשמן טמא. לא היה צורך כלל לעשות נס שיימצא פך קטן של שמן טהור שיחזיק מעמד שמונה ימים עד שייצרו שמן חדש.
מעבר לזה, בעקבות מעשי היוונים שטימאו את המקדש, במשך עשרות שנים לא הדליקו את המנורה במקדש כלל. מה יקרה אם ההדלקה הטהורה תתעכב בעוד שמונה ימים בלבד? בשביל זה אלוקים צריך לשנות את סדרי הטבע ולעשות נס?!
המהר”ל מפראג מציע לשאלה זו הסבר מרתק, שלמרות ארבע מאות השנים שחלפו מאז נכתב הוא חריף ונוקב באקטואליות שלו. לוּ היינו מנצחים במלחמה בלבד, אומר המהר”ל, היו נשמעים קולות שונים שזוקפים את הניצחון הצבאי האדיר – רק לזכותינו! “כל הכבוד לצה”ל” – רק בזכות התושייה והאומץ של חיילינו, רק בזכות הגאונות הצבאית של יהודה המכבי וכו’ וכו’, ניצחנו. ושוכחים שאחרי הכול בלי עזרתו של הקב”ה לא היה סיכוי לגבור על מכונת המלחמה הבלתי מנוצחת של היוונים, העדיפה בנשק (כולל ‘טנקים’ של ימי קדם – פילים!) ובכוח צבאי עשרת מונים. כל ההתייחסות אל הניצחון הייתה עלולה להפוך חילונית ונטולת אלוקים, ובסופו של דבר הניצחון היה של ה…יוונים.
בשביל זה היה מספיק איזה נס קטנטן. משהו כזה שאף אחד לא יוכל להתפלפל, להתחמק ולתלות אותו בגורמים טבעיים. אירוע שלכולם יהיה ברור שיד אלוקים חוללה אותו. לשם כך התגלה לו פך אחד קטן של שמן שדלק שמונה ימים שיזכיר לכולם מי הוא זה שעומד מאחורי כל ההתרחשויות ושבזכותו גם ניצחנו במלחמה.
בחיים שלנו אנחנו מסמנים פעמים רבות קו ברור בין התחום שלנו לבין התחום של אלוקים. ריבונו של עולם מקבל מאיתנו לפעמים ‘בעיטה למעלה’ ונדחק למקומות כמו בית הכנסת, אירועים דתיים כאלה ואחרים או ניסים הפורצים את סדרי הטבע. והשאר? זה כבר הטריטוריה שלנו. אחד המסרים המרכזיים של חנוכה קשור למאבק עם תרבות יוון שבבסיסה עמד הניתוק בין הרוח לבין הגוף. התפיסה היהודית של החיים הפוכה בתכלית. אלוקים לא יושב לו שם למעלה על האולימפוס אלא נמצא בכל מקום, וחיינו בכל הרבדים והשטחים אמורים לבטא את היחס אליו ואת הקשר העמוק איתו. לא תמיד אנו זוכרים את זה, ולפעמים אפילו מעדיפים לשכוח. ואז עשויה להגיע לה איזו תזכורת קטנה משמים. זה יכול להיות בצורה של נס על טבעי, אך גם באינסוף צורות אחרות של דרישת שלום שאנו מקבלים מריבונו של עולם במהלך השוטף של חיינו. טובות או רעות. זועקות או לוחשות. השאלה הגדולה היא: האם אנחנו פתוחים להקשיב?
אחד הקשיים הגדולים שיש לנו, כאנשים דתיים, זה…להתפלל. סוד גלוי הוא שתפילה הגונה היא אחת המשימות הקשות ביותר לאדם הדתי (והקילוגרמים של דפי פרשת השבוע שנועדו לספק לנו תעסוקה ברגעים הללו- יוכיחו). אחד הדברים שחוסמים אותנו מלהשתפך בתפילה מעומק הנשמה זו התחושה שמקננת עמוק בלב שאנחנו ‘מדברים אל הקיר’. מתפללים ומתחננים ולא קולטים שום סימן/תגובה/אות חיים מהעומד מולנו. לעומת זאת, ר’ נחמן מברסלב הדגיש תמיד שתפילה אינה מונולוג. תפילה היא דווקא דיאלוג. דו-שיח. אלא שאנו לא שמים לב לזה בגלל ציפייה שגויה שלנו. אנו מצפים למענה מאלוקים באופן מסוים, הדומה לאופן בו אנו פונים אליו – בדיבור ישיר, בעוד הוא עונה ומגיב לנו בהמוני דרכים אחרות הפזורות לאורכם של חיינו. אם רק נפתח את האוזניים ויותר מכך את הלב, ייפתח ערוץ תקשורת חדש ומדהים בינינו לבין אבינו שבשמים.
מספרים על יהודי ירא שמים שאהב מאוד את הים למרות שלשחות לא ידע. פעם אחת כשבא להשתכשך לו במים נכנס עמוק מדי והחל לטבוע. בצר לו זעק אל אלוקיו שיצילנו. לפתע ראה את המציל מגיע אליו בשחייה. ‘עזוב אותי’, הוא קרא למציל, ‘אינני זקוק לעזרתך. אני מאמין באלוקים שיציל אותי’. כעבור רגע חלפה שם סירה ויושביה זרקו אליו גלגל הצלה קשור בחבל. ‘אינני זקוק לכם’, זעק לעברם מיודעינו המאמין בעודו מפרפר בין חיים למוות בתוך המים השוצפים, ‘אני בוטח באלוקים שיחלץ אותי’. כעבור רגע נוסף הופיע מסוק משמים ושלשל לעברו סולם. גם אותו דחה בבוז, מתוך אמונה עזה ביושב במרומים שיצילנו. הדקות חלפו ובסופו של דבר טבע בים והשיב את נשמתו לבוראה. כשהגיע למרומים פנה אל האלוקים וטען בלהט: “הכיצד זה אלוקיי, אני שכל חיי האמנתי בלב שלם, בטחתי בך והשתדלתי לעובדך בכל מאודי ובכל נפשי, דווקא ברגע שהייתי זקוק לך ופניתי אליך שתצילני זנחת אותי?!”.
“מה אתה רוצה?!”, השיב לו האל, “שלחתי לך את המציל ושילחת אותו. הבאתי אליך סירה ודחית אותה. שיגרתי לעברך מסוק והתעלמת ממנו. מה עוד אתה רוצה?!…”.
