אם נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, מה אפשר להגיד על נקמת ילדים קטנים שנרצחו בדקירות בידי אמא שלהם ועוד לא יבש הדם וכבר הגיע המקרה המזעזע הבא על אבא שפשוט השליך למוות את שני ילדיו מהקומה האחת עשרה והתאבד.
האמת שאין לי כל כך מה לכתוב על הטרגדיות האלו כמו שגם אין לי שמץ של מושג מה הייתי עושה לו הייתי בנעליו של אחד ממכרנו בו אחד הפעוטים ז"ל שנדקרו בידי אמם, למד ביחד עם בתו בפעוטון:
'איך אבא ואמא יכולים לרצוח את הילדים שלהם?'
אני מניח שאולי לתשובה שתדרש לסוגייה:"למה השמש הפסיקה לזרוח בבוקר?' יהיה רעיון גם בעניין הזה.
אבל המקרים הפסיכוטיים האלו, גרמו לי לחשוב גם על מקרים נורמטיביים בהרבה שקשורים לעולם ההורות שלי למול ילדיי.
האם מלבד דיבורי הקוצ'י מוצ'י והבוסות שאני מעריף על עליהם, אני באמת מעביר להם את המסר לפיו הם הדבר החשוב לי ביותר בעולם ועד כמה רחוק אני אלך בשביל להוריד להם את הירח?
נדמה לי שהגעתי למסקנה שאולי את הירח אני אגיש להם על מגש של כסף, אבל לוותר על עוד הצצה באימייל, שיחה בסמרטפון, עדכון חדשות בקטנה ועוד הסנפה לווריד של מנת 'קוקישראל' או גל"צ, הו, זה כבר סרט אחר לגמרי.
למחרת הידיעה הקשה הסעתי את בני לפעוטון, מרחק של 5 דק' נסיעה.
רגע אחרי ההתנעה שלחתי את היד על אוטומט לעבר הרדיו לפי נוהל 'מה בוער' עם רזי ברקאי.
תהיה התקפה על סוריה? מה יגיד ביבי על ההתקרבות של אובמה ורוחאני? מתי יגיע קץ העולם?
שאלות בוערות שמחכות לתשובות שאני ממש חייב לדעת דווקא עכשיו, בחלקת האלוהים הקטנה שיש לי עם הילד שלי עד שאני שם אותו בפעוטון.
וכך, בעוד היד לוחצת על מתג ההפעלה התחלתי לשמוע את קולות המילים מפרשת נוח:
"ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים"
והרגשתי איך שהם מדברות אליי.
מבול של חדשות ואינפורמציה תמידית שניתז עליי מכל הכיוונים, עשרים וארבע שעות.
מבול שמשקה נרקומן חדשות כמוני, בטיפות וסטטוסים, בציוצים ועדכונים, במהדורות מיוחדות ויומני אמצע ובינתיים, זמן האיכות האבוד והיקר שלא יחזור יותר עם הילדים שלי הולך ונוזל לי בין האצבעות.
היד הייתה עדיין על מתג ההפעלה כאשר הקולות הופיעו בשנית:
"בוא אתה וכל ביתך אל התיבה".
לא נוח, אלא אני ממש.
המבול שוטף את הארץ, הפצצות המידע רוגשות וגועשות, תציל את הרגעים המיוחדים האלו ותבנה לך ולמשפחתך תיבה. חממה. עיר מקלט ומגן שבו תוכל להימלט מהמפלצת הפוסט מודרנית ששואבת לך את תמונות פסיפס זכרונות הילדות המתוקים שבמקום שיקפאו וייחרטו לך באלבום המשפחתי, נשפכים לכל עבר.
כיביתי את הרדיו, נטרלתי את הנייד והבטחתי לעצמי שאבנה לי תיבה כזו, מנוטרלת מרעשי רקע, בהם נשייט לנו ילדי ואני אפילו למסעות של חמש דק' עד לפעוטון.
ובסיום ההפלגה אוכל לדעת שהוא ייקח איתו את התחושה שלמרות כל הפיתויים והטיפות שניתזיים עלינו מהמבול החדש, אין שום דבר בכל העולם שחשוב ושווה לי יותר מהזמן היקר איתו.
