סליחה שלא הצעתי

בלי בעיה אני יכול לשלוף מן השרוול תירוצים מצוינים. ללא מאמץ אני יכול להנפיק הסברים מלומדים. אני? בסדר גמור. ללא קושי אני יכול לנמק בצורה רהוטה ובהירה למה חשוב מאוד להציע הצעות ולגלגל שידוכים, אבל… מה לעשות, לא אני האיש המתאים לעשות את זה. למה? כי אני נורא עסוק. ממש. פשוט אין לי זמן. וגם לא את הכשרון להצליח בזה. ואני גם לא מכיר מספיק בחורים ובחורות כדי שאוכל לעשות התאמות. ובכלל הבעיה היום זה לא שחסר הצעות. אנשים פשוט לא סגורים על עצמם ולא יודעים איך למצוא את מה שהם מחפשים. וחוץ מזה שהיום עם כל אתרי ההיכרויות ברשת, מיותר בכלל להציע. בכל מקרה כל המבחר נמצא במרחק הקלקת עכבר.

ייתכן שאפשר היה להמשיך כך עוד ועוד, אבל בדיוק מגיע לו יום כיפור. משהו בלב מציק ומנקר מבפנים. וקול פנימי אומר “שאין יום כיפור מכפר עד שיירצה את חבירו”. ובעד למסך התירוצים שפיזרתי באוויר בוקעת לה תחושת אשמה, שגם השנה לא השתדלתי מספיק. כשעוד הייתי רווק, נשבעתי לעצמי שלי זה לא יקרה. שאני, לא אשכח את אלו שעוד לא זכו. אתאמץ, אשתדל בשבילם בלי לוותר. בהתחלה זה אפילו עבד. אבל עם הזמן קצת נשחקתי. והלימודים, והעיסוקים, ואלף ואחת התירוצים הטובים. הבעיה היא שברגע האמת הם אינם מניחים את הדעת. האם ייתכן שאני צריך לבקש סליחה גדולה מהרבה חברים רווקים, שאם היה לי קצת יותר איכפת, אולי אחד או שניים מהם היו יכולים להיות במקום אחר עכשיו?

שנה חדשה עומדת בפתח. תשע”ד. תהא שנת עוד דייטים. הפעם, אני מבטיח לעצמי, אפסיק לשבת על הגדר ולדבר. כמה מהם הולכים להיות בע”ה בזכותי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *