“הוא היה השלישי שלי, אם אני זוכרת נכון. נפגשנו פעמיים בסך הכול, וחתכתי בלי להתלבט הרבה. למה? היום אני כבר מתקשה להיזכר. אולי הוא לא התאים למודל הגברי שהתרוצץ אז במוחי, אולי מצאתי בו איזה פגם, ואולי סתם כי הייתי צעירה ולא מוכנה להתחתן. מאז עברו שבע שנים! מה עבר עלי בינתיים? אל תשאלי. ‘זכיתי’ לפגוש עשרות בחורים (כולל כמה ‘יצורים’) ולחרוש את כל הגנים ובתי הקפה של ירושלים. צברתי קילומטרז’ דייטים שאני קצת מתביישת לספר עליו, אבל מוצאת את עצמי שוב ושוב מגיעה לראש השנה…לבד. הנס שלי קרה כמו שניסים תמיד קורים – במקרה. עמיתה לעבודה התחתנה ולמרות שממש לא היה בא לי ללכת, הרגשתי לא נעים להבריז. באותו יום הרכב שלי התקלקל וכשאני עומדת חצי שעה בקור וכועסת על נהג האוטובוס שמאחר, עוצר לידי רכב קטן וליד ההגה יושב בחור חמוד. ‘איזה מזל’, חשבתי לעצמי, ‘טרמפ מהשמים’. לא העליתי בדעתי באותו רגע עד כמה המזל שלי גדול, כי גם הוא נסע בדיוק לאותו מקום (קרוב רחוק של החתן). רק ברמזור השלישי קלטתי שאנחנו מכירים מאיזה מקום, וכשגילינו מאיפה פרצנו בצחוק כאילו מישהו סיפר איזו בדיחה טובה. מאז לא הפסקנו לצחוק. ביחד. הקשר התקדם הפעם במהירות ומה שהתחיל בנסיעה משותפת לחתונה יסתיים עוד חודש בחתונה משותפת. את שואלת אותי היום, האם אני מצטערת על כל הזמן שחלף בינתיים? האם ניתן היה לדלג על ‘שבע השנים הרעות’ שעברו עלי בציפייה מורטת עצבים? לא יודעת, אני מתלבטת בעצמי. ומה את חושבת?”.
