השבוע נכשלתי בטסט שישי. אוף! זה היה מתסכל בְּרַמוֹת. אחרי כל מה שעברתי עד היום קיוויתי כל-כך שהפעם זה יקרה. רק בגלל איזו טעות מטופשת של איתות לא בזמן אצטרך לעבור את הסיוט הזה שוב. כבר חודשים שאני מחכה לרישיון הזה ונמאס לי כל פעם להתאכזב מחדש. ולא רק זה, אלא בדיוק כשחזרתי הביתה מבואס פגשתי את סבתא שלי שביקרה אצלנו. כשהיא שמעה מה קרה היא אמרה לי "אל תצטער, כל עכבה לטובה". כמעט התפוצצתי. איזה לטובה?! מה לטובה?! יש לי המון חברים שעברו בראשון או בשני, ורק אני תקוע כמו אני לא יודע מה. למה זה מגיע לי? עשיתי משהו לא בסדר?
שלום לך. קודם כל זה באמת מבאס. בתור אחד שלא עבר טסט ראשון (אצלי זה קרה רק בחמישי, למי שהתעניין) אני זוכר את תחושות האכזבה שליוו את הכשלונות החוזרים ונשנים בדרך אל היעד הנכסף. ובכל זאת מה שסבתא שלך אמרה הוא דבר אמיתי מאוד, שגם אם לא ייקח ממך לגמרי את תחושת ההחמצה, הוא עשוי להקטין אותה במידת מה. כי בתור אנשים מאמינים אנחנו זוכרים כל הזמן שלא אנחנו מנהלים את העולם. אנחנו יכולים לרצות, לתכנן, לנסות, להשתדל, אבל בסופו של דבר יש דברים שלא תלויים בנו. לא פעם בחיים אדם חוֹוֶה אכזבות לא קלות. נורא רציתי להיכנס להדרכה בשבט מסויים וזה לא קרה. בדקתי מקום שירות לאומי והוא מאוד מצא חן בעיני ואחרי שבועיים קיבלתי מכתב שהם מאחלים לי הרבה הצלחה אבל במקום אחר… בגיוס ליחידה צבאית שחלמתי עליה, מקום עבודה, לימודים, בן זוג וכן הלאה. ופתאום אני רואה כאילו הדלת נטרקת לי בפרצוף? איך מתמודדים עם האכזבה הזו? אדם מאמין יודע שהכול מכוון משמים. ואם בסופו של דבר לא התאפשר משהו מסויים למרות כל הניסיונות, כנראה זה לא באמת המקום שלי, או שעכשיו זה לא הזמן הנכון שזה יקרה. אם דלת אחת נסגרת – אחרת תיפתח, והיא כנראה זו שיותר מתאימה לי. לפעמים בחיים, בפרספקטיבה של זמן, אנו מבינים למה דבר שבזמנו היה נראה לנו רע ומר, יצא לטובה, אך גם לא – אנחנו מאמינים שאחרי 120 נראה את הסרט השלם ונבין איך הכול היה מדוייק לגמרי. אחרי כל זה חשוב לומר, כל זה נכון בתנאי אחד – שאני מצידי עושה את החלק שלי במאה אחוז, מתאמץ ומשתדל בצורה נכונה. ברור שאם אני מחפף או לא עושה ברצינות ובחוכמה את ההשתדלות שלי, לא יהיה הוגן להטיל את האחריות על הקב"ה ולומר "הכול משמים". אז שיהיה בהצלחה ותנהג בזהירות!
