___________________________________________
לד”ר רונן, שלום רב!
אני מקווה שאתה עדיין זוכר אותי. נפגשנו ברכבת מתל אביב לחיפה לפני כשלושה שבועות. אתה היית בדרך לעבודתך במעבדות המחקר בטכניון, ואני נסעתי לבקר את אימי המאושפזת בבית החולים בחיפה. הייתי שקוע בלימוד של פרשת השבוע מתוך חומש קטן שהיה בידי, כשפנית אליי ופתחת בשיחה.
למען האמת, קצת קשה לקרוא למה שהתרחש בינינו ‘שיחה’. מה שהיה הוא שאתה דיברת ודיברת, ושטחת בפניי (בצורה קולחת ומלאת בטחון, יש לציין) את עיקרי השקפת עולמך האתיאיסטית-מודרנית. פרשת בפניי את עמדתך במגוון נושאים: אמונה ומדע, והיחס ביניהם, רציונאליות לעומת רוחניות ומיסטיקה, מודרניזציה וקידמה, מוסר וליברליות, פתיחות ואומנות, ועוד. אפילו לנושא מעמד האישה הספקת להגיע.
אני הקשבתי בסבלנות לדבריך ולא הגבתי. כשסיימת את דבריך ורציתי לנסות ולהתייחס אליהם, כבר הגיע הזמן בו הייתי צריך לרדת מן הרכבת. אמרתי לך אז שיש לי כמה דברים לומר לך, אך לא ניתן לעשות זאת על רגל אחת.
הבטת בי במבט שליו ובוטח בעצמו ואמרת לי: “בבקשה. מתי תרצה להמשיך בשיחה?”
כשנפרדנו מסרת בידי את כתובתך.
מאז אותה פגישה חשבתי רבות על דבריך. כבר כמה פעמים רציתי להתיישב ולכתוב לך, אך לא מצאתי את הזמן לעשות זאת. כעת התפנה לי מעט זמן ואמרתי לעצמי שאני מוכרח לכתוב לך.
אתה בודאי מצפה שבמכתבי אשטח בפניך את עמדתה של היהדות בכל הנושאים שהעלית, ואתמודד עם השאלות ששאלת, ועם הטענות שטענת.
אולי זה יפתיע אותך, אך אינני מתכוון לעשות זאת כלל וכלל.
במכתב זה אינני מתכוון לתת תשובות לאף אחת מן השאלות ששאלת.
בדיוק להפך.
אני דווקא רוצה לשאול אותך כמה שאלות. כן, לשאול שאלות.
שטחת בפניי את עיקריה של השקפת עולמך האתיאיסטית-מודרנית, אך נדמה שלעיתים היא כל כך בטוחה בעצמה ומשוכנעת בצדקתה המלאה, עד שמתעלמת מכמה שאלות נוקבות. שאלות יסוד שנוגעות בבסיסה, וצילן מטיל עליה כמה סימני שאלה כבדים. שאלות שיש הנוטים להתעלם מהם. לפעמים בשוגג, לפעמים מסיבות אחרות…
נתחיל מהתחלה.
את השורות הבאות אני כותב לך, ד”ר רונן, דווקא כיוון שהתרשמתי מהיותך בן אדם רציונאלי בעל מחשבה, שההיגיון והשכל הישר הם אלו שמנחים אותו בחיים.
קמת הבוקר וניגשת אל החלון שליד מיטתך. פתחת אותו והבטת ביופייה של השמש הזורחת ובשמים התכולים. משב של רוח בוקר קרירה ליטף את פניך, ונשמת מלוא ריאותיך אויר צח. אויר שאחוז החמצן שבו איננו פחות במשהו מאחוז החמצן שהיה בו לפני מאה שנה. מיליארדי בני אדם ובעלי חיים נשמו וכילו כמויות אדירות של חמצן בתקופה זו, דליקות יער ענקיות יחד עם השימוש באש במשך מאה שנה שרפו חלק אדיר מן החמצן של כדור הארץ, ובכל זאת לא נגרע אפילו משהו מן החמצן שאתה זקוק לו חיונית לנשימתך. מעניין, לא?
אכלת הבוקר כריך של לחם וגבינה. לעסת ובלעת להנאתך. מנגנון מתוחכם מאין כמותו פירק את המזון הזה בגופך למרכיביו המולקולאריים, סילק ממנו רעלים וזיהומים, ובאמצעות מערכת תעבורה מופלאה בתחכומה שלח משלוחי חומרים לכל תא שבגופך לפי הצורך של כל תא. ויטמינים ומינרלים מסוגים רבים ושונים, וחומרי בניין ומקורות אנרגיה, כל אלו נשלחו במינונים שונים ומדויקים להפליא לכל תא בגופך בהתאמה מוחלטת לצרכיו, הן מבחינת סוגי החומרים והן מבחינת כמותם, והן מבחינת הזמן המדויק בו כל תא זקוק להם. מערכת מסועפת של צינורות דם מגיעה לכל תא בגוף, מעבירה אליו את החומרים שהוא צריך, ואוספת ממנו חומרי פסולת מרעילים כדי לסלקם מן הגוף. לא הרי תא במוח, כהרי תא בעור עקב הרגל, ולא תא שריר כתא עצב ראיה. כולם מקבלים את שלהם לרבבות סוגיהם. אילו חלילה נמנעה אספקה זו לזמן קצר, כי אז היה התא מת או יוצא מכלל שימוש. אגב, כמה תאים יש בגוף?
כן, אני יודע, שיש האומרים שכל זה התפתח מאליו במשך השנים בתהליך ממושך. אבל ברשותך, בוא ניעזר לרגע בהגיון הפשוט ובשכל הישר שניחנת בהם.
את מכתבי הנוכחי אני כותב אליך במעבד התמלילים הידוע ‘וורד‘ (Word). מי שקצת מכיר את התוכנה המופלאה הזו, את היכולות שלה ואת מגוון הפעולות המורכבות שהיא מסוגלת לעשות, בוודאי יעריך מאד ויכיר טובה לצוות של מאות המוחות של מתכנתים ומהנדסים של חברת הענק הבינלאומית מייקרוסופט, שבעבודת תיכנות אדירה של מיטב אנשיה עמלו לתכנת ולשפר אותה במשך הרבה שנים.
מה תגיד, ד”ר רונן, על אדם שיספר לך שמעבד התמלילים הזה נוצר מאליו בתהליך איטי וממושך בתיבת קרטון שלתוכה הושלכו בדלי עפרונות ועטים משומשים?
מגוחך? מטופש? בדיחה גרועה?
הרי שום אדם רציונאלי לא יאמין לקשקוש כזה.
אז מדוע שיאמין באותו דבר בדיוק לגבי המציאות המופלאה של האדם והעולם?
האם זה נשמע יותר הגיוני?
נמשיך, ברשותך, עוד קצת.
אם לא איכפת לך, ד”ר רונן, יש לי בקשה קטנה אליך.
הכנס בבקשה את ידך לכיסך והוצא את מכשיר הפלאפון שלך. כן, את המכשיר השחור הקטן הזה.
אתה אולי מרבה כל כך להשתמש בו עד שמעולם לא נתת את דעתך עליו.
התבונן בו לרגע, בבקשה.
מה אתה אומר עליו?
האם שמת לב פעם עד כמה הוא מדהים?
משקלו הוא בסך הכול 85 גרם, אך הוא מסוגל לעשות עשרות פעולות שונות ומתוחכמות, לאגור נתונים, מספרי טלפון ושמות, ולעשות מגוון פעולות חישוביות. מרוב שהתרגלנו אליו איננו מעריכים את הגאוניות הטמונה במכשיר הקטן הזה.
מה תאמר למי שיגיד לך שהוא נוצר במקרה בהתנגשות מקרית של פלסטיק, גומי וכמה חתיכות מתכת, ללא התערבות של שום גורם חיצוני?
ואם הוא יאמר לך שזה לא קרה ברגע אחד אלא ארך כמה מליוני שנים ב’התפתחות אבולוציונית הדרגתית‘, האם זה יהיה משכנע יותר?
כמדומני שלא.
אז כיצד אפשר להאמין למי שאומר לך את זה על המוח שלך שמתוחכם יותר מכל מחשב,
או על זוג עיניך שמשוכללות יותר מכל מצלמה?
אמור לי בכנות, האם שם זה יותר מתקבל על הדעת?
ועוד דבר. סיפרת לי, ד”ר רונן, שאתה עוסק במחקר ביולוגי. לכן אני מתאר לעצמי שהשורות הבאות לא יהיו חידוש עבורך, אך תרשה לי בכל זאת.
הלב שלך מכיל שתי משאבות מופלאות משולבות זו בזו. אחת מזרימה דם לכל הגוף ואחת מזרימה דם דרך הריאות כדי שהדם יקלוט חמצן מן האוויר שנשמת. בהיותך עובר, לפני שנולדת, ריאותיך לא נשמו אויר, ומחצית הלב שלך לא פעלה כמשאבה, כי קיבלת חמצן ממערכת הדם המשותפת לך ולאימך. ברגע הלידה, עם ההינתקות ממערכת הדם של האם, חלים שינויים פיסיים מדהימים בפעולתו של לב היילוד. בבת אחת מתחילה לפעול מחצית הלב כמשאבת חמצון של הדם בעזרת הריאות המתחילות לנשום. ביולוגים ורופאים יודעים לפרט את מערכת השינויים הדרסטיים האלו. די באיחור קל של דקות בהתחלת הפעולה המתואמת הזאת כדי שמוחו של התינוק יינזק בצורה בלתי הפיכה. איחור נוסף פירושו מוות. מדהים, נכון?
אבל איך כל זה נוצר? האם השינויים המפליגים הדרושים כדי שתינוק יתחיל לנשום ברגע לידתו, נוצרו מאליהם בתהליך התפתחות הדרגתי שנמשך מליוני שנים, ודורות אחרי דורות של תינוקות מתים הלכו וקידמו את ההתפתחות לשלביה והורישו אותה לצאצאיהם עד להשלמתה של ההתפתחות?
טענה כזו היא פשוט עלבון לאינטליגנציה. אינני רוצה להאמין שבן אדם רציונאלי והגיוני יעז לטעון טענה כזו. בודאי שלא אתה, ד”ר רונן.
אני חושב שכבר הבנת מה אני רוצה לומר, אך, ברשותך, רק עוד דבר אחד (אחרון, אני מבטיח). אתה יושב על הכורסא בחדר העבודה שלך, וקורא בעיניך את מכתבי. אך האם חשבת לעצמך כיצד משתנה עמוד זה לדמות שהמוח מסוגל להבחין בה?
הנה רק כמה ‘פירורים’ של הסבר.
כאשר אור נכנס לעינך, כשבעה מליון חיישני צבע בצורת קונוס מכוונים אוטומטית את ניגוד הצבעים שלך ואת הראיה המפורטת בהתאם לתנאי האור. בכל פעם שאין די אור לתמונת צבע מדויקת, החיישנים דמויי הקונוס מתפטרים מתפקידם, וכ- 127 מליון חיישני שחור-לבן, דמויי קנים, אולטרה רגישים, נדלקים. בינתיים, מחשב בעצב הראיה שלך מקבל איתותים מ- 127 מליון החיישנים הללו, מצפין אותם מחדש ומעביר אותם דרך כמה מאות אלפי נימי עצב המובילים אל המוח במהירות של כמה מליארד אימפולסים לשנייה. בעוד כל זה מתרחש, האישון מפקח ומכוון את רמת האור בתוך העין, מערכת משוכללת ממקדת את הדמויות בחדות מקסימאלית, ומכשיר הדמיה מתוחכם מבהיר טשטושים זעירים בראייתך הנגרמים על ידי תנועה בחשכה.
האם אתה מתפעל מזה? אז דע לך שיש לך ציוד משוכלל יותר. קח לדוגמא את המוח.
במוח אנושי ממוצע יש כעשרה מיליארד תאי עצב. כל תא שולח בין 10,000 ל- 100,000 סיבים כדי לחבר תאי עצב אחרים אל המוח. יחד מספר הקשרים הללו הוא אלף מליון מליון (שהוא קדריליון בלשון המתמטיקאים. 10 בחזקת 15). למרות כל הקשרים הללו יער זה של סיבים אינו ערבוב מקרי של תוהו ובוהו, אלא רשת מאורגנת היטב. לרוב הסיבים יש תפקודי תקשורת מסוימים, והם עוברים בערוצים קבועים דרך המוח. אם רק 1/100 מקשרי המוח היו מנותבים באופן מסוים, גם הם היו מצטרפים למספר קשרים רב יותר מהקשרים ברשת התקשורת של העולם כולו.
‘מרשים ביותר’, אתה בוודאי אומר לעצמך, ‘גם אני לא ידעתי שאני יצור מדהים כל כך. אבל למה אתה מספר לי את כל זה?’
פשוט מאד.
בחיינו היומיומיים אנו יכולים להעריך, ללא היסוס, שתכנון מעיד על קיום מתכנן.
למשל, אם נשאל אדם היכן השיג את הספה היפה שמוצאת חן בעינינו, והוא יענה לנו:
“אה, זה? זה מצבור מולקולות מקרי. זה סתם נוצר מהאבק שמרחף בדירה תקופה ארוכה, כמובן”, אנו נקווה מאד שאדם זה מתבדח. כי אם לא כן, יש פשוט מוסדות מיוחדים שנועדו לאנשים שיצאו מדעתם…
נכון, אומנם שיש המדברים על כך שהיו ‘שיכפול’ ו’ברירה טבעית’, ושבאופן מקרי התרחשו כל מיני ‘מוטציות’ מוזרות שאחרי מליארדי שנים הובילו את העולם למה שהוא עכשיו, אך כל מה שאמרתי עד כה לא מתייחס בדווקא לצורות חיים מפותחות ומורכבות כמו שאנו רואים היום, אלא אפילו ליחידות היסודיות והקדומות ביותר שמהן התפתח הכול – מולקולת D.N.A (על הצופן הגנטי המדהים והמידע הרב האצור בה) או מולקולת חלבון אחת, שלא לדבר על תא חי אחד שלדברי מדענים שהוא משוכלל ומורכב יותר מכל העיר ניו-יורק (!!!). ומה נאמר על דברים יותר מתוחכמים?
זה מזכיר לי קטע מסרט שצפיתי בו לפני שנים בסרט:”2001 אודיסיאה בחלל” של סטנלי קורבריק, נוסעי החלל חוקרים את שטח פניו של כוכב שנתגלה לאחרונה, בחשד שאולי קיימת בו צורה כלשהי של חיים אינטליגנטיים.
פתאום, הם נתקלים בעמוד מתכת מלבני ארוך. בו ברגע, נוסעי החלל, יחד עם כל הצופים, מכרסמי הפופקורן באולם, עומדים נפעמים. הם מכירים בכך שמישהו או משהו עשה את המוט הזה; צורה אינטליגנטית כלשהי של חיים חיה שם.
ה’סף’ שלנו להבחין בתוכנית באופן אינטואיטיבי מגיב אפילו לגבי חפץ פשוט כמו עמוד מלבני.
ואני חוזר ושואל, למה כמו שברור לכל אחד
שסופת טורנדו שנושבת בשדה גרוטאות לא תותיר אחריה בואינג 747,
שמחתול הקופץ על פסנתר לא תצא יצירה של מוצרט,
ושמהתנגשות של ברזל, פלסטיק, גומי ובד ריפוד לא תצא מכונית,
מדוע כשמדובר לגבי העולם המדהים שאנו חיים בו,
עולם של תכנון ומורכבות מופלאה,
יכול לבוא אדם שמחזיק את עצמו כבעל שכל ישר והגיון,
ולומר שכל זה נוצר מעצמו בצורה מקרית אקראית?
לא הייתי מסוגל להאמין שאדם רציונאלי יאמין לבדיחה כזו לולא הייתי רואה אנשים כאלו במו עיניי.
אתה לא נראה לי אדם שיאמין לדבר כזה, ד”ר רונן. האם אני טועה?
מצפה לתשובתך בקרוב
ואם תהיה מעוניין להמשיך בהתכתבות שלנו – בשמחה
(יש עוד שאלות רבות שברצוני לשאול אותך)
כל טוב
דניאל
למכתב השני – על מוסר ומשמעות החיים – “האם האדם הוא בסך הכול שימפנזה מלומדת?”
