מכתב מספר 2: על מוסר ומשמעות החיים – האם האדם הוא בסך הכול ´שימפנזה מלומדת´?

כיצד מתנהג אתיאיסט כשעומדת לפניו דילמה מוסרית? האם יש בכלל משמעות למושג ´צדק´ בעולם שלו? האם יש איזשהו קריטריון ל´מעשה המוסרי´? ובכלל, אם האדם אינו אלא ´שימפנזה מפותח´ - למה בכלל להיות מוסרי?

למכתב הקודם

 

שלום, ד"ר רונן!

          ברשותך, נוותר על ההקדמות וניגש ישר לעניין.

אתה בוודאי מחזיק את עצמך לאדם מוסרי. לאדם שהצדק והיושר הם נר לרגליו.

כך אתה מתייחס לעצמך, ואני באמת מאמין בכנות כוונותיך.

אבל תרשה לי להציג לפניך דילמה מוסרית מסוימת. אבקש לשמוע את דעתך בעניין.

 

        נניח שאתה עובד כרופא בבית חולים מסוים. לחדר המיון מגיע אדם שנפצע אנושות בתאונת דרכים. מאמציהם של צוות הרופאים להציל את חייו עולים בתוהו, והוא נפטר על שולחן הניתוחים. במחלקה הפנימית באותו בית חולים מאושפזים חמישה חולים הסובלים מאי תפקוד של אחד מאברי גופם. אתה יודע שמאבריו של אדם זה המוטל לפניך ניתן להציל את חייהם של חמישה אנשים הזקוקים נואשות ללב, ריאות, כבד ושתי כליות.

שעון החול שלהם הולך ואוזל. אם לא יימצא במהרה תורם, הם פשוט ימותו.

הדילמה העומדת בפניך היא כזו: הנפטר כבר לא זקוק יותר לאברים האלו. אין לו עוד צורך בהם. אותם חמישה אנשים זקוקים להם נואשות. אך ישנה בעיה קטנה. קרוביו גרים ביישוב מרוחק ובית החולים לא מצליח לאתר אותם כדי לקבל את אישורם לתרומת האברים.

הזמן העומד לרשותכם קצר ביותר. אם ההשתלות לא יבוצעו תוך שעה, לא ניתן יהיה עוד להשתמש באברים הללו, אך אינכם מצליחים להשיג את בני המשפחה.

ההחלטה בידך, ד"ר רונן.  מה תעשה?

האם תיקח את אבריו של הנפטר בלי רשות משפחתו ותציל בכך את חייהם של חמישה חולים אחרים?

לפני שאתה עונה דמיין לרגע את הסיטואציה הבאה:

בן אדם חוזר לביתו אחרי יום עבודה מפרך, ובפתח מצפה לו בשורה נוראה. הוא שומע שאחיו היקר והאהוב נהרג לפני כמה שעות בתאונת דרכים מחרידה. ולא רק זה, אלא שגופו פורק לחתיכות ואבריו נלקחו ממנו בלי רשות. התדהמה והזעזוע קשים מנשוא עבורו.

     שאלתי היא: מה אומר המוסר שלך במקרה כזה? מה הדבר הנכון והצודק לעשות? לבצע את ההשתלה או לא?

ונניח שתבחר באחת מן האפשרויות, האם יש לך איזו ערובה לדעת שזו החלטה נכונה?

ומה אם מחר תשנה את דעתך ותחשוב בדיוק הפוך? איך תתייחס אז אל מה שעשית היום?  ואם הרופא שעובד יחד איתך יסבור אחרת, איך תכריעו מי מביניכם הוא הצודק?  האם יש ביכולתך לשכנעו שהצדק איתך ולא איתו?

     ומה תגיד לרופא הלוקח אברים מחולה שנפטר ללא רשות החולה וקרוביו, ואף כאשר הם מוחים ומתנגדים נמרצות, והוא עושה זאת לא לצורך השתלה בחולים אחרים, אלא למטרות לימוד ומחקר. לדבריו הוא שלם עם עקרונותיו. ככלות הכול 'קידום המדע הוא מטרה חשובה, ואין להתחשב באנשים פרימיטיביים בעלי דעות קדומות וחשוכות שמעכבים את התפתחות המדע'.

איך תתייחס למעשה כזה, ד"ר רונן? האם הוא מוסרי או שאולי בדיוק ההפך מזה?

 

     נניח לרגע להתלבטות הזו. נשאל שאלה אחרת:

בבית החולים בו אתה עובד מאושפז חולה הסובל ייסורים קשים. בבדיקה השגרתית אתה מגלה שבלון החמצן אליו הוא מחובר עומד להיגמר. הוא פונה אליך ומתחנן שלא תחליף לו את הבלון ותניח לסאת ייסוריו להיגמר. הוא לא רואה טעם בחיים אומללים שכאלה.

האם תיענה לבקשתו, ד"ר רונן?

ומה אם חולה יבקש ממך, לא להימנע מהחלפת בלון חמצן, אלא להזריק לו מנה כפולה של מורפיום, ולגאול אותו בזה מייסוריו?

מה תעשה אז, ד"ר רונן? האם תהרוג אותו במו ידיך?

      

     ושאלה אחרת. נניח שמגיע אליך חולה בן שבעים עם בעיה. אתה מאבחן שהפיתרון הוא בניתוח. אך לעומת סיכויי ההצלחה בניתוח, ישנו גם סיכון בביצוע ניתוח עם הרדמה בגיל מבוגר כזה. עומדת בפניך דילמה: האם לבצע את הניתוח ולקחת את הסיכון המסוים לחייו של החולה או שכדאי לו להמשיך את חייו עם כאבים ומגבלה מסוימת.

כיצד תכריע בהתלבטות כזו?

 

       יכולתי להמשיך כך עוד ועוד, אך אם העלית בדעתך שדילמות מוסריות מתרחשות רק בין כתליו של בית החולים (ואתה הרי לא רופא כידוע, אז 'מה זה נוגע אליי?'), בוא 'נצא לרגע החוצה'. כיצד תנהג בסיטואציות הבאות:

    אתה ניצב אחרון בתור לקופה. פתאום שמת לב שנפתחה קופה חדשה. אתה ניגש והנה אתה ראשון. כמה אנשים מאמצע התור טוענים שבאו לפניך ואתה חטפן. מי צודק?

    אתה יוצא למרפסת להכניס את הכביסה התלויה שם מאתמול, ומגלה שהשכנה מלמעלה בדיוק תלתה כביסה רטובה ונוטפת שהרטיבה את כביסתך. האם זכותך לכעוס עליה? אולי היא צודקת ורשאית לתלות כביסה אצלה כרצונה? ואולי היא חייבת להודיע קודם? ובכלל, מתי אסור ומתי מותר לשכן מלמעלה לדפוק שטיח או לצבוע את המעקה?

     ילד בן שבע קרע את מכנסיו של בן השכן תוך כדי משחק. האם חייבים הוריו לשלם את הנזק?  ילד של השכנים שבר את פנס מכוניתך והוריו מסרבים לשלם, האם מותר לך להעניש את הילד?

      ומה לגבי החזרת מוצר פגום לחנות? מתי אתה זכאי לקבל את כספך בחזרה ומתי רשאי המוכר רק לתקן את המוצר? ומה אם השתמשת בינתיים במוצר, האם איבדת בכך את זכותך לביטול העסקה? ואם השתנה בינתיים המחיר, כמה מגיע לך מן החנות?

שאלות "קטנות" כאלו ודומותיהן מזדמנות לכל אדם מדי יום. אם אתה איש עסקים או זבן בחנות, כי אז ממריא מספר הבעיות האלו למאות ואלפים.

 

      מעולם לא הבנתי, ד"ר רונן, כיצד אתיאיסט מחליט מה לעשות בכל המקרים הללו? וגם אם החליט, מהיכן הוא שואב את הביטחון שקביעתו היא הנכונה? האם מצפונו לא מייסר אותו לאחר מכן שמא טעה בשיקול דעתו?  ואם כמה אתיאיסטים חולקים ביניהם מה אומר הצדק והמוסר במקרה מסוים, כיצד מכריעים מי הצודק "באמת"? 

 

    כל זה מוביל אותנו לשאלה יסודית יותר:

האם יש בכלל משמעות למושג של 'צדק' בעולם של אתיאיזם?

הרי ל'צדק' שלך אין שום עדיפות על ה'צדק' של מישהו אחר, גם כאשר שתי הקביעות הן סותרות לחלוטין. ה'צדק' שלו הוא פרי רוחו וצרכיו, וגם אם לך הוא נראה לא צודק ולא מוסרי, אין לך שום עדיפות עליו, כיוון ששניהם באו לעולם באותה צורה.

הרי גם בסדום היו שופטים ששפטו 'משפט צדק'. צדק סדומי, כמובן. שם נהגו שהפוצע את חבירו קיבל מהמוכה דמי הקזת הדם. בספרטה הפקירו למוות את התינוקות החלשים, האסקימואים שולחים זקנים למות לבדם בשלג כיוון שאינם מועילים עוד לחברה, והמשטר הקומוניסטי החרים את רכושם של העשירים לאוצר המדינה (ומי שרק ניסה להתנגד ל'צדק הקומוניסטי' מצא עצמו מהר מאד בסיביר. הידעת ש- 30 מליון אנשים קבורים שם מתחת לשלג?).

 

    האם אתה יכול להוכיח שהמעשים האלו אינם צודקים?  על איזה עיקרון אובייקטיבי תסתמך כאשר הצדק הוא סובייקטיבי?  האם מילים כמו 'צדק', 'יושר' ו'מוסר' הן לא ריקות וחסרות משמעות בעולם של אתיאיזם?

    

 

     רק לפני חמישים שנה נוצחה החיה הנאצית שאיימה להשתלט על העולם.

אך כידוע לך היטלר לא ראה את עצמו כאדם לא מוסרי. להפך, הוא החזיק את עצמו למוסרי מאד, וראה את השמדת היהודים כדבר חיוני להצלת העולם.

אתה, כמו כל אדם הגון וישר בעולם, מתייחס אליו היום בתיעוב ובסלידה. אבל (עד כמה שנורא לשאול את השאלה הזו) – למה?  על פי מה אתה קובע שהערכים שאתה דוגל בהם טובים יותר ומוסריים יותר? באיזו זכות באת לשפוט את הנאצים פושעי נירנברג?

 

     אלא מה, בגלל שאתה חזק יותר, וניצחת במלחמה?  טוב! אז תגיד כך, אך אל תבוא ותתיימר לדבר בשם הצדק והמוסר.

 

     ובכלל, מנקודת מבט אתיאיסטית, מניין הזכות לבוא ולשפוט אנשים ולהתייחס אליהם כ'פושעים' ולהעניש אותם? 

הרי אם צדק הוא עניין סובייקטיבי, אם אין איזה קנה מידה מוחלט הנמצא מחוץ לאדם והוא זה שקובע מה טוב ומה רע, מה ישר ומה עקום, כיצד יכול לבוא האדם ולשפוט אנשים אחרים על כך שאינם עומדים בקנה המידה של ה'צדק' שלו? האם זה בעצמו אינו חוסר צדק משווע?

 

 

   אני מניח שכמעט כל אתיאיסט, ואתה בכלל זה, רואה את עצמו כאדם ישר. אך כאן חובתינו לשאול את עצמינו שאלה יסודית: ישר ביחס לְמַה?  אם האדם עצמו הוא קנה המידה למעשה הישר, האם יימצא בכלל אדם שאינו ישר? (זה מזכיר לי סיפור על מדינה ששם נקבע עונש מוות לכל מי שעובר על החוק. מפחיד לגור במדינה כזו, נכון? אל תדאג! הסעיף השני בחוק שם קובע ש'מהו החוק? את זה קובע כל אדם בעצמו'. עד היום עוד לא היה שם מישהו שהוצא להורג כיוון שעבר על החוק…). אם האדם עצמו הוא זה שקובע את עקרונות הצדק, האם זה לא מרוקן אותו מכל משמעות? 

 

     אתה בטח אומר לעצמך:'עכשיו הגזמת לגמרי! הרי ישנם עקרונות מסוימים של צדק ויושר שהם ברורים ומוסכמים על הכול, ואף אדם בר דעת לא יתווכח איתם'.

אתה בטוח שאתה צודק? בוא ונבחן את הדברים יחד.

קח לדוגמא אפילו את האיסור הפשוט והמקובל על כל  האנושות: "לא תרצח".

לכאורה, זה פשוט וברור. אין מה להתווכח על זה, נכון?  

לא נכון!

איסור "לא תרצח" אומר שאסור להרוג אדם. אך דבר אחד 'קטן' לא ברור עדיין – מה זה אדם? –  האם 'עוּבַּר' זה אדם?  האם הריגת זקן מתייסר או חולה חשוך מרפא גם היא נכללת באיסור הזה? לא ברור בכלל! יש אנשים האומרים שכן, ויש הטוענים שלא.

ושמע דבר מדהים עוד יותר: בעולם יש כידוע בעיה של מחסור במזון ובמשאבים. יש מעט אוכל והרבה פיות אוכלים. איך מתמודדים עם הבעיה הזו? 

פרופ' פרנסיס קריק (חתן פרס נובל לכימיה על חלקו בפענוח מבנה ה- D.N.A) הגה רעיון 'מבריק': נגדיר 'חיים' של תינוק רק מרגע שחולפות 48 שעות לאחר שנולד. עד אז נוכל להחליט האם הוא 'חבר רצוי בחברה האנושית' ונאפשר לו לחיות. ואם לא – אז לא…

זה לא נקרא, כמובן, 'לרצוח', כי הרי לפי הגדרתנו הוא עדיין לא נחשב חי… (הדברים המזוויעים האלו נאמרו בהרצאה ביוניברסיטי קולג', ופורסמו בכתב העת האמריקאי Nature).

יוצא שאפילו האיסור הפשוט והברור ביותר כמו 'לא תרצח' מאבד את משמעותו כשהאדם הוא זה שקובע את הכללים.

 

      ד"ר רונן, האם חשבת פעם על כל השאלות הללו? האם יש לך תשובות המניחות את הדעת? האם יש בידך פתרונות לכל הדילמות המוסריות שהעלנו?

____________________

    אתן לך להמשיך להתלבט בזה, אך ברשותך, אני חושב שאנחנו צריכים לדון בדבר יסודי עוד יותר. כל השאלות 'מהו מוסר?', 'לפי מה אני מגדיר מעשה כמוסרי?' וכדו', מתבססות על הנחת יסוד מוקדמת שיש להיות מוסרי.

אך אני מקווה שלא תכעס עליי אם אשאל אותך 'שאלה אפיקורסית':

למה?

 

כן, למה בכלל על האדם להיות מוסרי?

 

הרי אם האדם אינו אלא אוסף מקרי של חלקיקי חומר, למה שתהיה לו איזושהי מחויבות ליושר? האם יש בזה הגיון? האם יש לכך איזו משמעות? הרי לפי ממצאי הפיסיקה המבריקה והאדירה שלנו, האדם אינו אלא גרגיר אבק זערורי על פני גרגיר אבק החג מסביב לגרגיר אבק בענן אבק, ביקום מתפשט באופן חסר טעם ותועה באפס משמעות. האם בעולם כזה יש איזושהי משמעות למוסר, ליושר, לצדק או שהכול דמיונות שווא?

אני בטוח שאתה רואה את עצמך כאדם מוסרי, הגון וישר. אבל למה, ד"ר רונן?

סליחה שאני אומר זאת, אבל האם אתה לא סתם 'פראייר'?

 

 

       איני נמצא לידך כרגע, ד"ר רונן, אבל אני בטוח שמשהו בתוכך מתקומם כנגד הדברים האחרונים שכתבתי: "לא ייתכן! ברור שיש להיות מוסרי וישר. משהו בתוכי אומר זאת. לא יודע איך לקרוא לזה, 'מצפון', 'מוסר כליות' או איך שלא תרצה, אבל אין לי כל ספק שכך צריך לנהוג".

        אני מאמין לך, ד"ר רונן. אינך היחיד שחש כך. למען האמת תחושה זו משותפת לכל בני האדם. כל אדם רוצה באמת להיות טוב וישר, ובתוכו מקננות נטיות מוסריות. אם יעשה עוול או פשע, הוא ירגיש לא טוב עם זה, מצפונו ייסר אותו (אמנם ייתכן שינסה להשתיק את הקול הפנימי הזה ולהסיח את הדעת על ידי עיסוק בדברים אחרים, אך בסופו של דבר יגיע גם 'רגע של אמת' בו הוא יעמוד מול עצמו ויגיד "אני לא רוצה לחיות בצורה כזו. זאת לא הדרך הנכונה"). אין ספק שקיימת באדם, בכל אדם, שאיפה אמיתית ליושר, לצדק, למוסר, להרמוניה, לשלמות.

 

       דבר נוסף המייחד את האדם הוא החיפוש אחר משמעות, ובזה הוא שונה מכל ממלכת הטבע. עולם הטבע אינו מוטרד כלל משאלת המשמעות. הוא מונע ע"י דחפים קיומיים אינסטינקטיביים. לא מצאנו דג שהתאבד כי איבד את המשמעות לקיומו. אין צורך במשמעות בכדי להניע את המערכת הטבעית. עולם הטבע נמצא בשלמות פנימית ללא מצוקות, ספיקות והתלבטויות.

גם אנחנו בני האדם שייכים למערכת הטבעית. גם עלינו פועלים כוחות ודחפים פיסיולוגיים ואף נפשיים שנועדו להעמיד את קיומינו. אלא שלכל אחד ברור שבזה לא מיצינו את כל האדם. באדם ישנה קומה נוספת. האדם הוא בעל חופש רצון, הוא בעל נטיות מוסריות, הוא מחפש אחר משמעות לחייו, הוא שואף לאידיאלים נישאים.

אני מאמין שהדברים האחרונים מוסכמים גם עליך, ד"ר רונן.

 

       אבל נשאלת השאלה אם האדם אינו אלא מצבור מקרי של מולקולות, או לחילופין שימפנזה מפותח, כיצד תסביר את המקור לכל זה? מה יש בו באדם שלא נותן לו מנוח, שדוחף אותו קדימה, שגורם לו לשאוף לטוב, למוסר, לצדק ויושר, לסלידה מפגיעה באדם אחר?  מה קיים בתוכו שגורם לו לחפש אחר משמעות ותכלית לחייו? יש בך שאיפות מוסריות, רצון היטיב ולמצוא משמעות לחייך, מניין הם הגיעו? מכריך הגבינה שאכלת הבוקר? מהקפה ששתית? זה גם לא ההיגיון שלך שמחייב לנהוג כך, ד"ר רונן. ההיגיון פשוט אומר: "עשה מה שטוב לך!  אחרת אתה סתם 'פראייר' ".

האם כל אלו לא מגיעים ממקור עליון יותר ועמוק יותר שקיים באדם?

 

      יש לי, למען האמת, תשובות לשאלות האלו, ד"ר רונן. אבל כמו שהבטחתי, אני לא עונה תשובות. אני רק שואל שאלות…

להתראות בינתיים

מקווה לשמוע ממך בהקדם

דניאל

 למכתב הבא – ההתגלות ההיסטורית – מסע אל פסגת הר סיני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *