זה לא בגלל המשכורת, לא בגלל הכבוד ובטח לא בגלל שהעבודה נוחה וקלה. מי שבוחר ללכת להיות מחנך עושה את זה כי הוא מאמין שאין בעולם דבר גדול מזה. זכות נפלאה לטפח נשמות, לגדל ולהשפיע על צעירים בתקופה הקריטית של עיצוב האישיות שלהם. שליחות שאין דומה לה בהובלה סבלנית, מרתקת ומאתגרת של אנשים לעבר העתיד שלהם.
וכשעיניך נעצמות מאוחר בלילה אחרי שגמרת להכין עוד שיעור ולבדוק עוד עבודה, אתה חושב עליהם. וכשאתה אוסף את עצמך בכוחות-על ומתגבר לקום מוקדם בבוקר כדי להגיע בזמן לבית הספר, הם עומדים לנגד עיניך. וכמובן במהלך היום עצמו, אתה חי אותם, נושם אותם ומחובר אליהם בכל ליבך ונפשך.
ולפעמים הם גם מעצבנים. כפויי טובה, לא ממושמעים, מרדנים וחצופים. בלב בפנים אתה מתפוצץ מכעס. בא לך לצעוק, להעניש, 'להראות להם מה זה'. ובכל זאת אתה חושק שיניים. לוקח נשימה גדולה ומזכיר לעצמך שלמרות שהם אולי גבוהים ממך, הם בסך הכול…ילדים. והם מתבגרים ומבולבלים ולחוצים, ועושים שטויות לפעמים.
ואתה יודע שיותר מכל חשוב לאהוב אותם. לא רק בלב. גם להראות את זה כלפי חוץ. דווקא בעולם כל-כך קר ומנוכר, כשהטכנולוגיה שכביכול מקשרת בין אנשים, בעצם מרחיקה אותם זה מזה – אין תחליף לקשר האישי. דווקא בעידן בו אנשים נמצאים כל הזמן מעבר למסכים אטומים ואצבעם מחליקה הלוך ושוב על פני הצג השחור, אתה יודע שאין כמו מגע אנושי, חם, אוהב ומחבק. הם זקוקים לזה כמו אוויר לנשימה. לפעמים כמה מילים חמות, יד שמונחת על הכתף וחיוך קורן יכולים לקחת רסיסי אדם פצוע ועצוב, לזקוף את גבו ולהדליק לו זיק של אור בעיניים.
אבל יש גם את הצד השני. גבולות של ברזל שאין לחצות אותם. ובעולם רווי יצרים ומיניות כמו שלנו נכון לפעמים גם לקחת עוד כמה צעדים אחורה ליתר ביטחון. כי עם כל הכוונות הטובות קשה לדעת איך דברים יתפתחו וגם לא איך הצד השני יפרש את זה. זה נכון בוודאי לגבי כל מי שעוסק בחינוך של המין השני, אבל לא רק. "אין אפוטרופוס לעריות" אינו סיסמא גוזמתית שנועדה להפחיד. זו קביעה נוקבת שנכתבה בדם, וכותרות העיתונים ממחישות שוב ושוב את נכונותה. חז"ל בחכמתם ובהבנתם העמוקה את נפש האדם קבעו לנו את הלכות צניעות וכללי ייחוד. וכמו תמיד גם הפעם ההלכה איננה נגדנו. היא לא באה סתם להעיק או לחסום. כשמה כן היא, היא מסמנת לנו את הדרך הנכונה ללכת בה. ליצור מרחב נקי, טהור וצנוע שמאפשר לחיות בתוכו בביטחון וליצוק את כל הטוב שיש לנו להעניק ולקבל. בשנים האחרונות 'פורום תקנה' עשו התאמה של כללי הצניעות ההלכתיים למציאות הפרקטית של ימינו וניסחו תקנון ברור ומפורט להתנהלות נכונה בנושא במסגרת מוסדות החינוך. מעבר לזה על כל מחנך ומחנכת מוטלת המשימה, מתוך היכרותו את עצמו ואת תלמידיו/ותיו, ליצור בתבונה וברגישות את האווירה הנכונה והגבולות הטובים שיאפשרו לו למלא באמונה את המשימה שהקב"ה הטיל עליו.
האם נצליח למצוא את שביל הזהב בין הקרנת אהבה וחום לבין שמירה על מרחק נכון, בטוח ומאפשר? האם נצליח להטמיע בתלמידים את ידיעת הגבולות בין המקום הטהור והנקי לבין הרגע בו צריכות להידלק נורות אדומות ולקווים שאסור לחצות אותם? האם נשכיל ליצור בתוך כל מערכת את הכתובת המתאימות לפניה במקרה של התנהלות לא ראויה, ובעיקר את האומץ אצל התלמידים לא להסתיר ולא להתבייש אלא לפנות ולשתף?
שנה חדשה עומדת בפתח. הזדמנות להתחלות חדשות ולהצלחות גדולות. שנזכה בעזרת ה'.
