מילא על אחרים עוד אפשר לעבוד, אבל על עצמנו? הרי בסרט הזה כבר היינו. לפני שנה, שנתיים, עשר… כל פעם אותו סיפור. ראש-השנה מתקרב וצלילי שינוי והתחדשות מהדהדים באוויר. אתה מנסה לרכב על הגל, מצטייד באופטימיות ותקווה, ומקבל על עצמך כל מיני דברים טובים. אתה מודע היטב להתנהלות שלך, ויש תחומים בחייך בהם ברור לך שנדרש שיפור דחוף. הלב מלא ברצון שהשנה הזו תהיה יפה שונה מקודמתה, ותעשה את התיקונים הנחוצים כל-כך.
והנה הזמן חולף, שנה שלימה עברה, וכשאתה עורך שוב את רשימת הקבלות השנתית, אתה מגלה לחרדתך שהיא דומה להפליא לזו של שנה שעברה. היית מוכן להתייחס לזה בסלחנות ולתרץ את העניין בהסבר כזה או אחר, לולא היית יודע שהתופעה הזה התרחשה גם לפני שנה…ולפני שנתיים… ועשר… מה, נשארתי באותו מקום?! כל הדיבורים שלי הם מילים ריקות מתוכן? אני פשוט רץ סביב הזנב של עצמי כמו עכבר בגלגלת, תקוע במקום ולא מסוגל להתקדם?
משאלת לב
התופעה שתוארה בשורות האחרונות מוכרת למדי, וכל אחד כמעט פוגש אותה בחייו בשלב כזה או אחר. יש יותר מסיבה אחת שעומדת מאחוריה וכמובן שיש הבדל בין אדם לאדם. ובכל זאת ננסה להצביע על נקודה קריטית אחת, החיונית כדי ששינוי יוכל להתרחש. רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיסצ'נה הי"ד בספרו "צו וזירוז" (יד) עושה אבחנה בין שני מושגים – "רצון" ו"משאלת לב". הרבה דברים, כך הוא טוען, האדם משתוקק שיקרו. ולמרות זאת אי אפשר לומר שהוא באמת 'רוצה' אותם. כי מה שקובע הוא לא מה אתה אומר בפיך או חפץ בליבך, אלא מה אתה מוכן לעשות למען זה.אין כמעט מי שלא היה שמח להתעורר מחר בבוקר ולגלות שהמידות שלו מתוקנות, שהתפילות שלו מדהימות, שהזוגיות שלו מלבלבת, הילדים מחונכים להפליא והוא מתפרנס ברווח מעבודה שהוא אוהב. כל זה, אומר האדמו"ר מפיסצ'נה לא ראוי להיקרא כלל רצון, אלא 'משאלת לב'. בשפת ימינו היו קוראים לזה 'פנטזיה' או סתם חלום בהקיץ מה יקרה אם פתאום אראלה תתקשר אלי… דבר כזה אינו מחולל שינויים בחיים ולא מחלץ מהרגלים של שנים. מה שנדרש זה משהו אחר לגמרי.
תוכנית עבודה
אלברט איינשטיין הגדיר 'טירוף' כ'לעשות שוב ושוב את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות'. אי אפשר לייחל לשינויים, אבל לא לעשות דבר כדי לעזור להם להתרחש. מה שלא עבד עד היום, אין סיבה שיעבוד פתאום מחר, אלא אם בונים על זה שיתרחש פה נס. כל משאלת לב על שינוי חייבת להיות מתורגמת לתוכנית עבודה ברורה, כולל לוח זמנים, מטרות ביניים, ומדדים לבדיקה. אחרת, זה פשוט לא רציני. מס שפתיים שנועד להרגיע את המצפון כדי לצלוח את יום הדין בשלום, אבל אין לצפות שמשהו אמיתי יתחולל בעקבותיו. הרמח"ל במסילת ישרים לא מסתפק בלדבר על הבעיה במידות מגונות ועל חשיבות המידות הטובות, אלא מציע שיטת עבודה מובנית עבור כל נושא – המידה והדרך לקנותה, מפסידיה ואיך להתרחק מהם. מה שנדרש בכל מערכת שמכבדת את עצמה – מפעל, יחידה צבאית או משרד ממשלתי, ברור שאי-אפשר לוותר עליו במערכת החשובה ביותר – החיים שלנו. לא צריך ללכת על משימות ענק. כל דבר קטן הוא בעל ערך גדול, אך בתנאי שניקח אותו ברצינות. שנחשב השנה מסלול מחדש באמת, ונגיע אל היעדים שסימנו לעצמנו.
שנה טובה.
