מי היה מאמין

 

במבט ראשון, אתה לא יכול שלא לזלזל בו. עקום כזה. צבע משעמם. נוקשה. ‘מה כבר יכול לצאת מדבר כזה?’, אתה אומר לעצמך.

אבל למרות הכול אתה מחליט לנסות. למה? אתה בעצמך לא יודע. אולי כי שמעת מאנשים שבכל זאת הוא מסוגל למשהו. אולי כי בעצמך ניסית פעם לתת צ’אנס והופתעת לטובה. ואולי סתם כי אין לך מה להפסיד.

אתה מקרב את הַפִּיָה הקטנה אל שפתיך, לוקח נשימה גדולה, ומשגר אותה בבת אחת אל תוך הנקב.

ופתאום, בשבריר שניה, זה קורה. קול אדיר מרעיד את חלל האוויר. עוצמתי, צלול, נוגע בתהומות הנפש. ‘תקיעה’. וואו! אתה עומד נפעם. איזו עוצמה… אין בו מנגינה, אי אפשר להצמיד לו מילים, אבל את מה שהוא מסוגל לעשות – גם המילים המורכבות והמשוכללות ביותר לא יגידו.

וכשאתה חושב על זה, הוא מזכיר לך לפעמים את…עצמך. את איך שאתה נראה מבחוץ, את הדרך בה אנשים שלא מכירים באמת שופטים אותך, ולעומת זה – את כל הטוב שיש לך באמת להציע.

ואז חוט המחשבות נקטע ברטט עקשני. אתה עונה לשיחה ועל הקו נמצא מכר נושן. יש לו הצעה בשבילך. מישהי חדשה. אתה שומע את הפרטים וכמעט מתחרט שלא אמרת לו מראש שאתה תפוס. נשמע כזה בנאלי. סתמי. משעמם. ‘כמוה יש אלף לפחות. מה אני צריך את זה בכלל?’, רצות המחשבות במוחך. אבל אז המבט שלך נתקל בו. עקום. צבע משעמם. נוקשה. ‘מה כבר יכול לצאת מדבר כזה?’. אבל הקול הנוקב, החזק והנוגע, אוחז בך ולא מרפה. הרוח הפנימית שאי אפשר להתעלם ממנה. “אז איך אמרת, שקוראים לה?”, אתה שומע את עצמך אומר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *