הוא מעולם לא ידע שצלצול סתמי של טלפון יכול להישמע חגיגי כל כך. ביד רועדת הרים את השפופרת וקירב אותה לאוזנו בציפייה. "ברכותיי, בארי", נשמע מעבר לקו קולו של יושב ראש הדירקטוריון, "קח את האישה והילדים לחגוג הערב. זכית במכרז – המפעל הוא שלך!".
עמוס בארי לקח לגימה גדולה של אוויר, נשען לאחור על כיסא המנהלים המרופד במשרד שלו ועצם את העיניים בסיפוק. אם תהיתם פעם איך בדיוק נראה 'חיוך של מיליון דולר', הייתם צריכים פשוט לעמוד מולו באותו הרגע. זה היה בשבילו כמו חלום שהתגשם. אחרי הכול, לא כל יום זוכה אדם להתמנות למנכ"ל של אחד ממפעלי ההיי-טק הכי מבטיחים במדינה, לרשום על שמו משכורת של חמש ספרות בדולרים ולעשות את כל זה עוד לפני שחגג יום הולדת שלושים וחמש.
פחות משבוע חלף מאז אותו טלפון ועד שהמזדה הכסופה שלו עצרה ליד השער הראשי. הנהג פתח לו את דלת הרכב והוא צעד מבעד לשערים החשמליים לתוך הבניין המרשים. 'מעכשיו זו הממלכה שלי', חלף הרהור במוחו, 'קדימה לעבודה!'. עמוס בארי לא בזבז אף רגע. הוא האחרון שינוח על זרי הדפנה וייהנה מההצלחה.
הוא הרים את הטלפון והקיש תשע בחיוג המקוצר עד שהשם המוכר ריצד על המסך. ניר שלגי. שני צלצולים וקולו נשמע מעבר לקו. הם נפגשו עוד בצבא, היו באותו הצוות ביחידה והמשיכו באותו מסלול באזרחות. למרות השוני העצום ביניהם, באופי ובהופעה החיצונית, תמיד היו צוות לעניין. עמוס נזכר שניר תמיד כינה אותו 'חוזה המדינה', ובאמת הוא היה איש של חזון. תמיד ידע לצפות כמה צעדים קדימה, לסמן מטרות באופק ולחשוב על רעיונות יצירתיים ויוזמות שאף אחד לא העלה בדעתו לפניו.
ניר שלגי, לעומתו, לא היה איש של עתיד. הוא היה נטוע עמוק בהווה, אבל עשה את זה בגדול. עמוס העניק לו בחיבה את הכינוי 'מבקר המדינה'. הייתה לו היכולת המדהימה לנתח מערכות קיימות, להבין איך הן מתנהלות ומה תוקע אותן, ולענות בצורה מדויקת על השאלה הקריטית: מאיפה צץ הפער שמפריד בין חזון מדהים לבין תוצאות כושלות ובזבוז משאבים נוראי. מפעלי ענק היו מוכנים לשלם לו הון תועפות עבור ביקור של שלוש שעות והצצה לתוככי המערכות שלהן. המסקנות שהעלה היו שוות להם הרבה יותר.
עוד באותו הערב הם ישבו יחד כשעל מסך המחשב שלפניהם פרוש, באופן וירטואלי, המפעל כולו. עיניו החודרות של שלגי סרקו את המסך, כשמוחו מפרק הכול לרכיבים קטנים ובוחן כל חלק בפני עצמו ואת היחס שלו לכל המערכת. מדי פעם רשם לעצמו משהו בכתב קטן וצפוף.
כעבור שעתיים הפגישה הסתיימה בהצלחה, והמנכ"ל החדש נותר עם הרבה שיעורי בית ומשימות. עמוס בארי ליווה את ידידו אל המעלית. "אני כל פעם נדהם מחדש איך אתה עושה את זה", פירגן לעמיתו בהערכה, "זה מין כשרון שנולדים איתו או שרכשת את זה עם הזמן?".
ניר שלגי צחק. "אתה אולי לא תאמין לי", אמר, "אבל התחלתי לעשות את זה זמן קצר אחרי הבר מצווה שלי".
"די!", הגיב בארי, "אתה צוחק עלי".
"ממש לא", פניו של שלגי הרצינו, "תקשיב טוב למה שאני אומר לך עכשיו, ידידי. גם אם תהיה המנכ"ל של החברה הכי גדולה בארץ, גם אם יהיו תחתיך אלפי עובדים, תמיד המערכת הכי מדהימה שתצטרך לנהל היא…אתה עצמך".
למרות פליאתו של העומד מולו, הוא המשיך: "לא נעים לומר, אבל רוב האנשים עושים את זה בצורה רשלנית למדי, אלא שפשוט אין מי שיפטר אותם".
בארי נעץ בו מבט המשדר אי הבנה ושלגי המשיך "אין אדם שאין לו שאיפות, חלומות, תוכניות ורצונות טובים. והנה חולפת לה שנה ועוד שנה והוא נחרד לגלות שהוא מתבוסס באיזו ביצה ולא זז מילימטר קדימה. בניגוד למה שרגילים לחשוב, רוב ההפרעות לא נמצאות בחוץ. הן נמצאות כאן בפנים", שלגי הצביע על ראשו, גורם לידידו לזקוף את גבותיו. "קבעונות חשיבה, פחדים, עצלנות, הרגלים בעיתיים, עקשנות, גאווה מיותרת. וההשלכות? דריכה במקום או אפילו נסיגות, אנרגיות אדירות של משאבים נפשיים שמושקעים במקומות הלא נכונים עד שלא נשאר כל כוח לדברים הנצרכים באמת, 'זורמים' עם החיים במקום להקדיש זמן מינימאלי לבדוק איפה אני עומד. אחרי שנים שעשיתי את זה עם עצמי, עמוס, גיליתי שאותו עיקרון בדיוק נכון גם במערכות הכי גדולות: בצבא, בהיי-טק, במשרדי ממשלה".
המנכ"ל החדש הקשיב מרותק. 'האמת היא', חלפה מחשבה במוחו, 'שאצלי זה תמיד היה הפוך. מאז שאני זוכר את עצמי התמקדתי בניהול של כל מיני מערכות בחוץ, ודווקא את המערכת האישית שלי די הזנחתי. אבל איך בכלל מתחילים עם דבר כזה?…'
כאילו קרא את מחשבותיו המשיך שלגי: "אני מקדיש לעניין חצי שעה ביום. יושב לבד עם עצמי, מנתח איך עבר היום, מה הצליח ומה לא, האם עמדתי במטרות שהצבתי, האם אני חי לפי העקרונות שאני מאמין בהם. הכי טוב לעשות את כל זה בכתב – לשים את כל הקלפים על השולחן. אני יודע שלחלק מהאנשים חצי השעה היומית הזו נראית בזבוז זמן, אבל זו הטעות הכי גדולה שיכולה להיות! היא עשויה לחסוך לאדם עשרות שעות מבוזבזות לאחר מכן. פעם בשנה, לקראת ראש-השנה, מגיע הזמן למשהו יסודי יותר. חשבון מקיף שקצת ינער את האבק מעל המערכת כולה ויפתח אופקים חדשים לקראת השנה הבאה".
דלת המעלית נסגרה. עמוס בארי הסתובב מהורהר לאחור והחל לצעוד לכיוון משרד המנכ"ל. הוא ידע שיש לו הרבה עבודה – במפעל החדש ובאני הישן.
