שלום יקירי.
הפתעה, אה?
תוֹדֶה שלדבר הזה לא ציפית.
המון מיילים אתה מקבל בשבוע. לפעמים אפילו כמה הודעות בפייס באותו יום. אבל למצוא פתאום את הנייר הזה, רשום בכתב היד המוכר לך כל-כך… האמת שלא חשבת שזה יקרה.
מה פתאום מכתב? אתה מתפלא, למה לא פשוט לדבר?
כי זה פשוט לא קורה!
כל כך הרבה זמן אנחנו ביחד. למען האמת, כל הזמן. ובכל זאת מדברים כל כך מעט…
לא נעים לי לומר אבל אתה נורא עסוק. הלימודים, החבר'ה, הכדורסל, הסניף, וזה לא הכול. מאז שנכנסת להדרכה לפני חודשיים זה החריף עוד יותר. אין לך שניה פנויה. אתה הרי בחור נורא פופולארי. חברותי, חכם, שמח, מצחיק. אחד כזה שיודע תמיד להגיד את המילים הנכונות ולעשות את הדבר המתאים. הטיפוס שתמיד מוקף בחברים. שאצלו שום רגע לא משעמם.
אבל למרות זאת (ואולי בגלל זה?) התוצאה היא שאתה מכיר כל כך הרבה אנשים, וכל-כך מעט… אותי. כלומר, אותך. כלומר, אותי. כן, זה טיפה מבלבל, אני יודע. זה אני שרושם לך את המכתב הזה. אני. כלומר, אתה. כלומר, אני.
אתה קולט מה קורה פה?
עדיין לא?
תן לי להסביר.
זה קרה אתמול. חזרת מהסניף בשעה אחת בלילה. כולם בבית כבר ישנו. פתחת בשקט את הדלת והדממה ששררה הייתה ההפך מהאדרנלין שרץ לך בוורידים. אין מה להגיד, היה יום מעולה. מלא פעילות ועשייה. הספקת המון דברים. כשהגעת הביתה נזכרת שבמרוץ המטורף שהיית שקוע בו היום, הארוחה האחרונה שאכלת הייתה בבוקר. היית כל כך עסוק שפשוט לא שמת לב לזה. עשית חיפוש קטן במקרר (בקטע הזה תמיד אפשר לסמוך על אמא), זרקת משהו למיקרוגל ולחצת על השלט של הטלוויזיה. סתם, להעביר את הזמן עד שהאוכל יהיה מוכן. על המסך הופיע סרט ישן ולא מוכר. איפשהו באמצע. גם שם זה קרה בלילה. נשמעה נקישה בדלת. הגיבור המרכזי ניגש לפתוח, ולנגד עיניו הוא רואה למרבה התדהמה את… עצמו. הוא מצליח לשחרר מפיו איזה 'שלום' מגומגם, אך האורח הבלתי צפוי אינו מגיב. מבלי לומר מילה הוא נכנס פנימה בצעד מהיר. הוא מתעלם ממארחו ומתחיל להתעסק במרץ בכל מיני דברים. בסידור חדר העבודה, תיוק הניירות שעל השולחן, שיחות טלפון. בעל הבית הולך אחריו ומנסה לפנות אליו. אבל הוא… כאילו אוויר בשבילו. מחוסר ברירה הוא ניגש אל הטלפון מתוסכל, ומנתק אותו. רק אז האורח הבלתי קרוא פונה אליו ומתלונן בזעם: "למה ניתקת לי את הטלפון?!". "כדי שתתייחס אלי…", היתה התשובה.
בדיוק אז ציפצף המיקרוגל לְאוֹת שמשימתו הושלמה, ואתה נטשת את המסך והלכת להשקיט את רעבונך. לא הקדשת שניה למחשבה – מה בדיוק קרה כאן?!
אולי עכשיו אתה מבין? האם נפל לך האסימון?
את האדם הקרוב לו ביותר עלי אדמות – את עצמו – האדם פשוט לא מספיק לפגוש. להמון דברים יש לו זמן, אבל לעצמו – אפילו לא שניה. שבוי לגמרי במירוץ החיים, ולא מספיק לשאול את השאלה הכי בסיסית – האם אני רץ בכלל לכיוון הנכון?!…
ועכשיו כשעוד שניה ראש השנה, וְתִרְצֶה או לא – הגיע הרגע להעביר דף ולהתחיל פרק חדש, אין ברירה אלא להסתכל שניה אחורה ולתת למחשבה קטנה לחלוף לה בראש – 'האם אני אוהב את מה שאני רואה?! האם אני שלם עם המקום שאני נמצא בו?'. רק נסה להיזכר, כמה חלומות ותוכניות היו לך ביום הזה, בדיוק לפני שנה. כמה מהן באמת התגשמו? כמה התמסמסו בדרך? האם חשבת פעם למה זה קורה? האם אפשרי שיהיה אחרת?
לפני כמה שבועות חגגת יום הולדת. שש עשרה הוא גיל מיוחד לכל הדעות והמשפחה והחבר'ה לא שכחו לציין את האירוע. בין כל המתנות הצטנף לו בשקט כרטיס ברכה אחד. משפט קטן התנוסס עליו באותיות מוזהבות. "יום ההולדת שלך הוא היום בו אלוקים החליט שהעולם לא יכול עוד להסתדר בלעדיך". 'וואלה, חמוד!', אמרת לעצמך כשראית את זה, 'נשמע אפילו טיפה מוכר. בטח מהדברים האלו שרצים במייל'. אך האם חשבת לרגע – 'האם המשפט הזה באמת נכון? אני מאמין לו? האם ייתכן שהעולם העצום שלנו, על שבעה מליארדי תושביו, היה חסר משהו עד שאלוקים שיגר אליו את התינוק הקטן והצווחני – 'אני'? האם אני מאמין שהעובדה שנולדתי למשפחה מסויימת בדור מסויים, שקיבלתי תכונות טובות, אך גם חסרונות ודברים שיש לתקן – כולם מכוונים ומדוייקים לצורך המטרה שלי? למען התפקיד המיוחדת במינו ששום אדם בעולם, לא יוכל למלא אם לא אני?
בסך הכול אתה יכול להיות די מרוצה מעצמך. בחור דתי. רציני. מקפיד על תפילות, ציצית, שבת, לומד גמרא בישיבה.
אבל בינינו, סליחה שאני אומר, זה…ברור. כמעט מובן מאליו.
נו מה, הרי נולדת למשפחה דתית, מגיל אפס למדת שזו הדרך וככה גם כולם מסביבך עושים. פשוט זרמת עם זה. אתה עוד רוצה לקבל על זה פרס? האם חשבת פעם שאולי השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך אינה 'האם אני עושה' כל מיני דברים, אלא 'איך אני עושה' אותם? אתה מתפלל, כלומר, אני מתפלל, אוקיי. אבל איך אני עושה את זה? האם יש כאן דקלום יבש של הטקסט מהסידור תוך זפזופ מחשבתי בין המשחק המ-ד-ה-ים מאמש, למבחן בהיסטוריה בשיעור הראשון על הבוקר, לבין הפעולה בסניף היום אחר הצהריים, או – חוויה רוחנית עמוקה של מפגש אישי עם אלוקים? זו רק דוגמא קטנה. לאיפה שלא תסתכל, אם רק עושים סוויץ' קטן במחשבה, בנקודת המבט, מגלים עולמות שלמים שאפשר פשוט לפספס אם מסתכלים על הדברים במבט השטחי.
כמה מתנות נפלאות קיבלנו, אתה ואני – משפחה (כן, כולל האחים המעצבנים…), בריאות (רק כשנקעת את היד בכדורסל לפני שנה קלטת פתאום מה זה אומר זוג ידיים שמתפקדות…), כשרונות (כשהסכמת לבקשה של אריק ולמדת איתו יחד למבחן במתמטיקה, התחלת להבין שֶמַה שהולך לך בקלות בלי למצמץ בכלל, יכול להיות למישהו אחר כמו לכבוש את האוורסט). כמה זמן מושקע בלקטר על מה שאין וכמה בלהגיד תודה ולהעריך את מה שיש. אם רק היה לך קצת יותר זמן לעצור, לחשוב, לבדוק מחדש, לדבר קצת יותר עם עצמך ולהקשיב לקולות עמוקים ופנימיים שפשוט לא שומעים אותם עם כל הרעש שבחוץ.
אני יודע, לא כל-כך מקובל לשלוח כרטיס ברכה לעצמך. אבל כיוון שהכול כאן בינינו, ארשה לעצמי בכל זאת ברכה קטנה לשנינו. הלוואי שבשנה הבאה כשנעמוד מול המראה לא תכיר את עצמך. שתגלה לנגד עיניך – לא דגם מיושן בשנה, אלא משודרג בכמה דרגות – בבגרות, ביכולת ההתמודדות, בעומק, בקשר עם המשפחה, החברים, עם אלוקים, וגם עם…עצמך. מה אתה אומר? האם זה אפשרי?
באהבה, הערכה והרבה תקווה,
שתהיה לך-לי שנה טובה ומתוקה.
אני
_________________________________
"והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו,
ומיד ישוב אל הא-להים" (אורות התשובה טו,י)
