שלום יקירתי.
הפתעה, אה?
תוֹדי שלדבר הזה לא ציפית.
המון מיילים את מקבלת בשבוע. לפעמים אפילו כמה הודעות בפייס באותו יום. אבל למצוא פתאום את הנייר הזה, רשום בכתב היד המוכר לך כל-כך… האמת שלא חשבת שזה יקרה.
מה פתאום מכתב? את מתפלאת, למה לא פשוט לדבר? כי זה פשוט לא קורה!
כל כך הרבה זמן אנחנו ביחד. למען האמת, כל הזמן. ובכל זאת מדברים כל כך מעט…
לא נעים לי לומר אבל את נורא עסוקה. הלימודים, החברות, הסניף, וזה לא הכול. מאז התחלת את הפסיכומטרי לפני חודשיים זה החריף עוד יותר. אין לך שניה פנויה. את הרי בחורה נורא פופולארית. חברותית, חכמה, שמחה, מצחיקה. אחת כזו שיודעת תמיד להגיד את המילים הנכונות ולעשות את הדבר המתאים. הטיפוס שתמיד מוקף בחברים. שאצלה שום רגע לא משעמם.
אבל למרות זאת (ואולי בגלל זה?) התוצאה היא שאת מכירה כל כך הרבה אנשים, וכל-כך מעט… אותי. כלומר, אותך. כלומר, אותי. כן, זה טיפה מבלבל, אני יודעת. זה אני שרושמת לך את המכתב הזה. אני. כלומר, את. כלומר, אני.
את קולטת מה קורה פה?
עדיין לא?
תני לי להסביר.
זה קרה אתמול. חזרת מהסניף בשעה אחת בלילה. כולם בבית כבר ישנו. פתחת בשקט את הדלת והדממה ששררה הייתה ההפך מהאדרנלין שרץ לך בוורידים. אין מה להגיד, היה יום מעולה. מלא פעילות ועשייה. הספקת המון דברים. כשהגעת הביתה נזכרת שבמרוץ המטורף שהיית שקועה בו היום, הארוחה האחרונה שאכלת הייתה בבוקר. היית כל כך עסוקה שפשוט לא שמת לב לזה. עשית חיפוש קטן במקרר (בקטע הזה תמיד אפשר לסמוך על אמא), זרקת משהו למיקרוגל ולחצת על השלט של הטלוויזיה. סתם, להעביר את הזמן עד שהאוכל יהיה מוכן. על המסך הופיע סרט ישן ולא מוכר. איפשהו באמצע. גם שם זה קרה בלילה. נשמעה נקישה בדלת. הגיבור המרכזי ניגש לפתוח, ולנגד עיניו הוא רואה למרבה התדהמה את… עצמו. הוא מצליח לשחרר מפיו איזה 'שלום' מגומגם, אך האורח הבלתי צפוי אינו מגיב. מבלי לומר מילה הוא נכנס פנימה בצעד מהיר. הוא מתעלם ממארחו ומתחיל להתעסק במרץ בכל מיני דברים. בסידור חדר העבודה, תיוק הניירות שעל השולחן, שיחות טלפון. בעל הבית הולך אחריו ומנסה לפנות אליו. אבל הוא… כאילו אוויר בשבילו. מחוסר ברירה הוא ניגש אל הטלפון מתוסכל, ומנתק אותו. רק אז האורח הבלתי קרוא פונה אליו ומתלונן בזעם: "למה ניתקת לי את הטלפון?!". "כדי שתתייחס אלי…", היתה התשובה.
בדיוק אז ציפצף המיקרוגל לְאוֹת שמשימתו הושלמה, ואתה נטשת את המסך והלכת להשקיט את רעבונך. לא הקדשת שניה למחשבה – מה בדיוק קרה כאן?!
אולי עכשיו את מבינה? האם נפל לך האסימון?
את האדם הקרוב לו ביותר עלי אדמות – את עצמו – האדם פשוט לא מספיק לפגוש. להמון דברים יש לו זמן, אבל לעצמו – אפילו לא שניה. שבוי לגמרי במירוץ החיים, ולא מספיק לשאול את השאלה הכי בסיסית – האם אני רץ בכלל לכיוון הנכון?!…
ועכשיו כשעוד שניה ראש השנה, וְתִרְצי או לא – הגיע הרגע להעביר דף ולהתחיל פרק חדש, אין ברירה אלא להסתכל שניה אחורה ולתת למחשבה קטנה לחלוף לך בראש – 'האם אני אוהבת את מה שאני רואה?! האם אני שלמה עם המקום שאני נמצאת בו?'. רק נסי להיזכר, כמה חלומות ותוכניות היו לך ביום הזה, בדיוק לפני שנה. כמה מהן באמת התגשמו? כמה התמסמסו בדרך? האם חשבת פעם למה זה קורה? האם אפשרי שיהיה אחרת?
לפני כמה שבועות חגגת יום הולדת. שבע עשרה הוא גיל מיוחד לכל הדעות והמשפחה והחברות לא שכחו לציין את האירוע. בין כל המתנות הצטנף לו בשקט כרטיס ברכה אחד. משפט קטן התנוסס עליו באותיות מוזהבות. "יום ההולדת שלך הוא היום בו אלוקים החליט שהעולם לא יכול עוד להסתדר בלעדיך". 'וואלה, חמוד!', אמרת לעצמך כשראית את זה, 'נשמע אפילו טיפה מוכר. בטח מהדברים האלו שרצים במייל'. אך האם חשבת לרגע – 'האם המשפט הזה באמת נכון? אני מאמינה לו? האם ייתכן שהעולם העצום שלנו, על שבעה מליארדי תושביו, היה חסר משהו עד שאלוקים שיגר אליו את התינוק הקטן והצווחני – 'אני'? האם אני מאמינה שהעובדה שנולדתי למשפחה מסויימת בדור מסויים, שקיבלתי תכונות טובות, אך גם חסרונות ודברים שיש לתקן – כולם מכוונים ומדוייקים לצורך המטרה שלי? למען התפקיד המיוחדת במינו ששום אדם בעולם, לא יוכל למלא אם לא אני?
אני יודעת, לא כל-כך מקובל לשלוח כרטיס ברכה לעצמך. אבל כיוון שהכול כאן בינינו, ארשה לעצמי בכל זאת ברכה קטנה לשתינו. הלוואי שבשנה הבאה כשנעמוד מול המראה לא תכיר את עצמך. שתגלה לנגד עיניך – לא דגם מיושן בשנה, אלא משודרג בכמה דרגות – בבגרות, ביכולת ההתמודדות, בעומק, בקשר עם המשפחה, החברים, עם אלוקים, וגם עם…עצמך. מה את אומרת? האם זה אפשרי?
באהבה, הערכה והרבה תקווה,
שתהיה לך-לי שנה טובה ומתוקה.
אני
"והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל הא-להים" (אורות התשובה טו,י)
