“מתנת חכמי קדם”
הכול התחיל מתוכנית כושלת שגם אני וגם אשתי נגיע לבית הכנסת לשמוע תקיעות שופר. זאת אינה משימה פשוטה כאשר בחסדי ה’, יש לנו בית מלא ילדים קטנים, כולל תינוקת ופעוט בשלבי גמילה. כך הייתה התוכנית: יש שלשה בתי כנסת ביישוב בו אני חי. עשיתי חשבון, שאם אתחיל את התפילה במניין המוקדם ביותר ואחזור הביתה באמצע התפילה, אשתי יכולה להגיע לבית כנסת השני לשמוע את התקיעות. אחרי שהיא תחזור, אני עוד אספיק להגיע לבית כנסת השלישי בזמן לתקיעת שופר.
אולם תוכנית לחוד ומציאות לחוד. כנראה ששרתה הרוח על חזן בית כנסת השני, והתפילה הייתה איטית בהתאם. אשתי הבינה שאם היא תישאר עד התקיעות אני אגיע מאוחר מדי למניין האחרון, ולכן היא החליטה לוותר על התקיעות כדי לאפשר לי לשמוע אותן. משום מה חזן בית כנסת השלישי, פעל על פי מידת הזריזות וכאשר הגעתי התברר שבדיוק פספסתי את התקיעות. רצתי לבית כנסת השני רק כדי להגיע בדיוק בזמן לאחרי התקיעות. התבוננתי על ה”ביחד” והשוויוניות בזוגיות שלי ושל אשתי. לא זכינו לשמוע את תקיעות אבל לפחות היינו ביחד בלהחמיץ אותן. נזכרתי בסיפור של או. הנרי, “מתנת חכמי קדם” על בני זוג אוהבים ועניים מרודים, שרצו לתת מתנות חג זה לזה. האישה ויתרה על אוצרה, שיערו הארוך, כדי לקנות רצועת עור לשעון של בעלה, כאשר בינתיים הוא מכר את השעון כדי לקנות מסרקות לשיער שכבר איננו.
גבול החוצפה
אחרי התפילה חזרתי הביתה והתברר שלא תמו הפתעות היום. התחלנו לארגן סעודות חג ופתאום נפל המפסק הראשי של הבית. בחג של שלשה ימים (יומיים ראש השנה ושבת מיד אחריו), בו אנחנו מארחים שתי משפחות נוספות, אין חשמל- קרי אין מקרר, אור, מיזוג, פלטה לחימום אוכל וכדו’. תקוותי להחזיר את החשמל הוא שאמצא אדם שמותר לו להעלות את המפסק בחג, זאת אומרת אדם שאינו יהודי. אחרי כמה סיבובים בתוך היישוב אני מגיע למסקנה שהיישוב אינו יישוב מעורב. תוך כדי הסיבובים, אני פוגש ביוסי, חסיד חב”ד, שמציע לי ללכת לבסיס הצבאי הסמוך, אולי שם אמצא אדם שיכול לעזור. אני מתחיל לנוע לכיוון הבסיס ובכל רגע אוהב את הרעיון פחות. נראה לי כבר מעל ומעבר שיש חיילים שנמצאים בחג בבסיס כדי לשמור עלי ועל משפחתי, אז עוד להוסיף ולבקש מחייל להשתמש בזמן החופשי שלו ללכת בחום כדי לעזור למישהו מדת אחרת להקפיד על פרטי ההלכות שלהם. זה נראה לי כחוצפה בלתי נסבלת.
אני חושב על כל הדברים שלא הלכו היום על פי התוכנית. ונזכר בברכה מברכות השחר “המכין מצעדי גבר” שמשמעותה – האדם חושב שהוא בשליטה על חייו, ויש לו את היכולת לתכנן אותם. אולם, בסופו של דבר מתברר לו שמי שמכין את צעדיו באמת אינו הוא אלא הקב”ה. הכרתו של האדם במציאות הזו לא מביאה אותו לתסכול, אלא להפך, הוא מברך את הקב”ה על כך.
החלילן מחב”ד
אני מגיע לבסיס, מתברר שהגיע גם יוסי, החסיד חב”ד שפגשתי קודם. למרות שהוא כבר הלך לבסיס בבוקר כדי לדאוג שתהיה שם תפילה כולל תקיעות שופר, הוא חזר שוב כדי לוודא שכל מי שבבסיס שמעוניין בכך, יכול לשמוע את קול השופר. הוא מתחיל לתקוע עבור חייל אחד אבל כמו האגדה של החלילן מהמלין הקול מביא עוד ועוד חיילים להצטרף אליו. הרגשתי שאני נוכח במשמעות העמוקה של מצוות שופר. התקיעה לא נועדה רק לאנשים שכבר נמצאים בבית כנסת לבושים בגדי חג וסידור בידם, אלא השופר הוא קול קריאה לאנשים להתעורר, להתאסף ולשוב אל ה’, כמו בברכה בשמונה עשרה “תקע בשופר גדול.. .וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ.” שמחתי שדווקא אלו התקיעות שהשלימו את התקיעות שהיו חסרות לי מהבוקר, ובכך נסגר המעגל הראשון.
ישראל והעמים
אחרי התקיעות אני מאתר חייל בדווי מוסלמי המשרת בבסיס. משום שאני במבוכה גדולה אני מגמגם אבל הוא לא היה צריך הרבה מילים. מיד הוא מבין את העניין, חייך אלי ובלי להסס הסכים לבוא לעזור. תוך כדי הליכה ביחד לביתי, מהמרוחקים ביישוב, התרשמתי גם מהדתיות העמוקה שלו, פתגם חוזר בפיו הוא “הכול מן השמים”, וגם מהאנושיות שלו, לכל אדם שפגשנו, ילד או מבוגר הוא הקדים חיוך וברכה. במהלך ההליכה התבוננתי על ההבדלים שבין ההליכה שלי באותו היום שהיו לצרכיי להליכתו ולהליכותיו של יוסי שהיו מכוונות לעזור לאחרים. אלוהים מעביר אותי סידרת חינוך על “מצעדי גבר”, על איך צריך ללכת.
מגיעים לבית, החייל מעלה את המפסק נסגר המעגל החשמלי, וחוזר האור לביתנו. ניסיוננו לשכנע אותו לאכול ולנוח אצלנו לא עלו בידינו, יש לו עבודה והוא צריך לחזור לבסיס.
המעגל השלישי
אני מלווה אותו חזרה לבסיס ובדרך הוא אמר לי “יש לך ילדים חמודים”. ברכתי אותו שגם לו יהיה ילדים חמודים אבל אז הוא החיוך התחלף בעצב והוא סיפר לי את סיפורו. כילד הוא התאהב בבחורה מהכפר שלו, ושבע שנים הוא אהב אותה בכל ליבו, אבל לפני שהתחתנו, היא נפטרה ממחלה. אחרי מותה הוא נדר נדר לשמור לה אמונים, ולא להתחתן, ובכלל אחרי מה שחווה זה לא נראה בכלל אפשרי להיות עם מישהי אחרת.
“אבל מה עם החיוך שלך?” אני שואל “זה מבחוץ” הוא עונה לי, העצב נמצא בפנים. מרשימה אותי מאוד מסירותו לאהובת ליבו, אולם זה יוסיף טרגדיה על טרגדיה אם הוא יקיים את נדרו. גדול עלי לתת מילות עידוד לאדם שחווה דבר כ”כ קשה, אבל אולי הגעתי למקום הזה כדי להיות חוליה מחברת. ספרתי לו על האורחים שלנו לחג, ביניהם אלמנה שבעלה נרצח זמן קצר אחרי החתונה, ובתהליך קשה מלווה בהרבה תובנות עמוקות על החיים היא מצא את דרכה חזרה לחיים: לאהבה, זוגיות והורות. אני משתף אותו בדברים שלמדתי ממנה ולבסוף שנינו מברכים אחד את השני בשלום.
החיים כמשל
בתפילות החג מופיעות את הפסוק בתהילים “וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה”, ה”מאור עיניים” דורש את הפוסק, שבעולם (מלכות ה’) הכול הוא משל. העלאת המפסק וסגירת המעגל החשמלי הוא בעצם משל לכל מה שעבר עלי באותו היום, סגירת מעגלים בין בני אדם שנותנים אחד לשני חשמל, אנרגיה של חיים.
_____________________________________
הערה: מתברר שסופו של הסיפור המקסים הזה היה טוב עוד יותר (ומי יודע מה עוד צפוי בהמשך…). כעבור זמן מה הגיע לביתו של המספר הזמנה לחתונה. מתברר שאותו חייל בדואי הפנים את הדברים והחליט לתת הזדמנות נוספת לאהבה. כעבור זמן מה הכיר מישהי והם החליטו להינשא. הרב יעקב נגן, מספר הסיפור, הוזמן לחתונה. היה זה מחזה יוצא דופן לראות רב יהודי מרקד עם החתן בחתונה בדואית.
רוצים לראות איך זה היה נראה?
