חודש אלול- מכה עוברת, תשובה נשארת

שבועיים לפני ר"ה ואין ספק שהמילה הפופולארית ביותר שרצה כאן היא 'תשובה': תשובה מיראה, תשובה מאהבה, תשובת המשקל, תשובה פה, תשובה שם, אבל תכל'ס, אחרי כל הסיסמאות היפות, מה באמת עומד מאחורי המילה הגדולה הזו?

שבועיים לפני ר"ה ואין ספק שהמילה הפופולארית ביותר שרצה כאן היא 'תשובה':

תשובה מיראה, תשובה מאהבה, תשובת המשקל, תשובה פה, תשובה שם, אבל תכל'ס, אחרי כל הסיסמאות היפות, מה באמת עומד מאחורי המילה הגדולה הזו? 

תמיד שאלתי את עצמי למה התכוון הרמב"ם כשכתב בהלכות תשובה: 

"ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד… ויעיד עליו יודע תעלומות שלא  ישוב לזה החטא לעולם"

מה זאת אומרת יעיד עליו יודע תעלומות שלא יחזור לעולם?

כאילו על מי בעצם אנחנו מנסים לעבוד כאן? על הקב"ה?

לפני שנה בדיוק היינו באותה סיטואציה והבטחנו לה' מעומק ליבנו שאין, השנה אנחנו הולכים להיות כאלו מתוקים שחבל על הזמן.

לא לדבר לשון הרע? סבבה, קטן עלינו. דף יומי כל יום? סגור הפינה. לא להתעצבן? אם לא יעצבנו אותנו נשמע דווקא אחלה. הכול רק תחתום לנו על טופס ההזדכות לשנה הבאה.

ואז עברה השנה, עשינו קצת חשבון נפש ומסתבר ששוב פעם יצאנו חומוס. כמו בשנה שעברה ,כמו לפני שנתיים.

אז אולי תסבירו לי על מה מדבר הרמב"ם במשפט שלו: 'ויעיד עליו יודע תעלומות שלא יחזור לזה החטא'?

הוא באמת מתכוון לכך שגם הקב"ה בכבודו ובעצמו נוטל חלק בבדיחת התשובה הפרטית שלנו?

עד שקרה לי המקרה הבא שעשה לי סדר בראש:

הכרתי אותו בפעם הראשונה כשהייתי חמשוש. קראו לו אופיר והיו לו משקפיים גדולות כאלו שישבו על המבט התמים בעולם.

ואנחנו? אנחנו היינו קן צרעות. נחשים ארסיים. שועלים קטנים. אנחנו היינו הבור השור המבעה והבער.

כל זה לכשעצמו לא היה אמור כמובן, להוות בעיה מיוחדת למעט העובדה הקטנה והמצערת שנפלנו לכיתה אחת עם אופיר המסכן, שבסך הכול רצה לחזור הביתה שלם בגופו ובנפשו.

היה לו טון דיבור איטי ונטייה לבכי מהיר. תמיד שאני מעלה אותו בזיכרוני, אני רואה את העיניים שלו מצועפות מדמעות.

היינו עושים לו ת'מוות. צוחקים עליו. משפילים אותו. מכפכפים אותו על ימין ועל שמאל. 

'אופייייייר' קראנו לו במלרע, רוצים להרטיב את השפתיים שלנו בגלגול שמו. להסניף עוד קצת מהדם השפוך שלו. 

לטיולים השנתיים אופיר לא יצא. מרוב פחד. פחד שנמשך עד לשמינית. לא אשכח איך בטקס ההכתרה האחרון שלנו ניסיתי להגיד לו בפעם האחרונה שלום והפעם ברצינות, אבל הוא רק השאיר לי שיחה ממתינה ופשוט התעלם ממני בהפגנתיות.

לא ידעתי מה עשינו לאופיר עד ששמעתי בפעם הראשונה שעמיחי, הבן הקטן והאהוב של בת הדודה שלי, סובל מהצקות בכיתה.

"צוחקים עליו" אמרה לי הבת דודה, 'בקושי יש לו חברים. אתה יודע שילדים יכולים להיות כל כך אכזריים?'

בהתחלה שמעתי אותה והרגשתי איך כדור של אש כועסת מתחיל לבעור לי בלב ועוד רגע הייתי הולך בעצמי לבית הספר שלו ומסביר לילדים המעצבנים האלו שאם עוד פעם אחת ינסו להתעסק עם עמיחי אני אשלח אותם למסע בן כוכבים הדור הבא.

ואז התחילו לצוף ולעלות לי הפלשבקים על אופיר ועל איך שעשינו לו את המוות. 

על איך שראיתי אותו לפעמים עם עיניים דומעות ולא הבנתי או לא רציתי להבין שכל הצער הזה שאני גורם לו, כל הגיהינום הזה שיש לו זה פשוט בגללנו, בגללי. 

נזכרתי בפעם ההיא שאופיר לא יכל יותר ובכה ואמר לנו: "מה יש לכם ממני? מה עשיתי לכם שאתם ככה מציקים לי כל הזמן? תעזבו אותי כבר!' 

ואנחנו כמו חבורת הזבל עם אינטליגנציה רגשית של נעל בית, פשוט צחקנו והשארנו אותו להתבוסס ביגונו.

חשבתי על אופיר ואז על עמיחי ורציתי להקיא.

בבת אחת הרגשתי איך שכל העצמות שלי, כל הישות שלי, הבינה סוף סוף מה עוללתי. 

התחלתי לחפש נואשות את אופיר ואת המס' שלו בשביל לבקש סליחה ולהגיד לו שלא ידעתי, באמת שלא, ואני רוצה לעשות תשובה אמיתית רק שיסלח לי והלוואי שבזכות זו יגלגלו בשמיים מידה כנגד מידה והילדים יפסיקו להציק לעמיחי הקטן, אבל אופיר עזב כבר את הארץ ועד עכשיו לא הצלחתי להשיג את המס' שלו.

ואז הרגשתי בפעם הראשונה בחיים את המילים של הרמב"ם זוהרות באש גדולה:

ויעיד עליו יודע תעלומות שלא  ישוב לזה החטא לעולם"

אני רק יכול להגיד לכם, שאף פעם בחיים לא הייתי כל כך בטוח בתשובה שלי על טעות שעשיתי כמו שהרגשתי בתשובה הזו.

ואופיר? אני עדיין מחפש אותו. אם תמצאו אותו, אשמח אם תגידו לו שהצער והדמעות שלי, נמצאות ומלוות אותי כמעט מידי יום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *